היום לפני 100 שנה, 25 באוקטובר 1924, פורסם מכתב שהפיל ממשלה. המכתב היה זיוף. או אם להיות זהירים, כנראה זיוף. "אי אפשר לקבוע בוודאות מי חיבר אותו". למי שחושבים שרק עידן הרשתות החברתיות מאפשר מניפולציה של המציאות כדאי לעיין בפרשה ההיא: מכתב זינובייב. לכאורה, המכתב היה הוראה מראש הקומינטרן, גריגורי זינובייב, שנועדה לאנשי המפלגה הקומוניסטית בבריטניה. המכתב קבע שממשלת לייבור תהיה טובה להתפשטות הקומוניזם. חלק מהציבור הגיב בהצבעה לשמרנים. השלטון התחלף. וכאמור – המכתב היה כנראה זיוף. זה מה שקבעה חקירה רשמית של הבריטים לקראת סוף המאה, אחרי שברית המועצות כבר לא הייתה קיימת.
כך נראית "הפתעת אוקטובר". אם כי הפתעת אוקטובר מדוברת לא בהקשר של בחירות בבריטניה, שנערכות כל פעם בתאריך אחר, אלא בהקשר של בחירות בארה"ב, שם, הבחירות תמיד בתחילת נובמבר. מבצע קדש היה הפתעת אוקטובר, שלא השפיעה כנראה על הבחירות באמריקה של 1956. אייזנהאואר היה מנצח כך או אחרת. כנראה. הפתעת אוקטובר הייתה הופעתו של הנרי קיסינג'ר, כמה ימים לפני בחירות 1972, כדי להודיע ש"השלום בהישג יד". הוא התכוון לשלום בווייטנאם. ריצ'רד ניקסון ניצח בבחירות בפער כל כך גדול, שברור שלא היה שום צורך בהפתעת אוקטובר מהסוג הזה. אבל הוא היה נשיא שאהב ללכת על בטוח. אז למה לא.
כבר לא נותר זמן רב להפתעת אוקטובר של שנת 2024. התנקשויות בנשיא לשעבר כבר היו. הדחה של נשיא לשעבר, כמעט בשידור חי - כבר הייתה. עימות חד־צדדי כבר היה. אם נותרו הפתעות באמתחת המועמדים, ייתכן שיש להן קשר אלינו. חִשבו על איראן, על לבנון, על חמאס, על החטופים. באוקטובר של בחירות 1980, רונלד רייגן, המועמד הרפובליקני, חשש מהפתעת אוקטובר של יריבו ג'ימי קרטר. הוא חשש שהנשיא יצליח לארגן את שחרור החטופים האמריקאים בטהרן כמה ימים לפני הבחירות. אפשר לשער שגם דונלד טראמפ חושש משחרור המוני של חטופים בחסות ממשל הנשיא ג'ו ביידן. אפשר לשער ששחרור פתאומי של החטופים, שיוסיף אחוז או שניים לתמיכה בקמלה האריס - אינו תסריט רצוי מבחינתו.
האם ממשלת ישראל מביאה בחשבון את ההעדפה של טראמפ? זה נשמע כמו שיקול מזעזע שאסור לשקול. זה נשמע כמו שיקול מהסוג שממשלות שוקלות כל הזמן. האיראנים מנעו הפתעת אוקטובר מקרטר, ושחררו את בני הערובה לידיו של הנשיא הנכנס רייגן. אז כן, כשחושבים על עסקה לשחרור חטופים - גם את זה צריך להביא בחשבון. הבחירות באמריקה קרובות מאוד, צמודות מאוד, וחשובות מאוד לישראל.
ישראל והנשיאות
נדלג למדינת ג'ורג'יה. אפשר להתחיל בכל מדינה מתנדנדת, מאלה שיכריעו את גורל הבחירות בארה"ב בעוד זמן קצר למדי. קצרצר. אבל נתחיל בג'ורג'יה. הנה שלוש עובדות על המצב במדינת ג'ורג'יה:
1. בבחירות 2020 המדינה העניקה את האלקטורים שלה לנשיא ג'ו ביידן אחרי שניצח בה בפער של 0.2%. אתם קוראים נכון: 0.2%. לביידן היו 2,473,633 קולות. לדונלד טראמפ 2,461,854 קולות.
2. על פי ממוצע הסקרים של RCP בשעת כתיבת המאמר, טראמפ מוביל בג'ורג'יה. הפער: 0.5%. חצי אחוז. לפי ממוצע הסקרים של "וושינגטון פוסט", טראמפ מוביל בפער גדול יותר: 2%. לפי הממוצע של אתר 538 - טראמפ מוביל ב־1%. כלומר, משהו שבין 0.5% ל־%2. זה מה שהממוצעים קובעים.
3. בג'ורג'יה יש בוחרים שאומרים את הדבר הבא: "הנושא שהכי חשוב לי כאשר אני חושב/ת על מי שאצביע לו בבחירות הוא ישראל/עזה/פלסטין". זה הנוסח של אחת התשובות האפשריות. מה שיעורם של תושבי ג'ורג'יה שזה בעיניהם הנושא הכי חשוב – יותר מכלכלה, מהגירה, מהפלות, מאינפלציה, מדמוקרטיה, ממיסים, מביטוח בריאות, מפשע? בסקר של "וול סטריט ג'ורנל" יש תשובה: 3%.
עכשיו נסכם את שלוש העובדות ומשמעותן. הפער קטן מאוד. ההכרעה בעבר הייתה על חודו של קול, ויכולה להיות בהחלט גם הפעם. בנסיבות האלה, שבהן באמת כל קול קובע, הנושא של ישראל/עזה/פלסטין הוא לא כל כך חשוב. רק מעט ג'ורג'יאנים מציינים אותו כנושא המרכזי בעיניהם, לעומת, לדוגמה, 28% שאומרים "הכלכלה" או 18% שאומרים "הפלות". ומצד שני, אפילו נושא משני כמו שלנו יכול בהחלט לקבוע מי ינצח בבחירות בג'ורג'יה. אם כל ה־3% של הג'ורג'יאנים שעזה וישראל חשובות בעיניהם יצביעו לצד אחד, הם יכולים לקבוע מי יהיה הנשיא הבא, או מי תהיה הנשיאה הבאה של ארה"ב.
שננסה עוד מדינה? מיד נעשה את זה. אבל לפני כן בכל זאת נבהיר: אנחנו לא באמת מניחים שישראל תהיה המפתח לניצחון בבחירות. יש הרבה מאוד נושאים חשובים יותר שיכריעו מי ינצח. ובכל זאת, בבחירות צמודות כל נושא קובע, כל קול קובע, ולעולם לא יהיה אפשר לדעת אם דווקא העניין שלנו אינו זה שמזיז את האבן האחת שמחוללת מפולת.
ועכשיו עוד מדינה: בבחירות 2020 ההכרעה בוויסקונסין נפלה בגלל פער של 0.7%. שוב, פחות מ־1%. מה הפער בוויסקונסין כיום? לפי הממוצע של RCP מדובר על 0.3%. לפי האתר 538 מדובר על 0.6%. בשני המקרים - לטובת האריס. כלומר, אנחנו במצב קצת יותר צמוד מהפעם הקודמת! וכמה בוחרים בוויסקונסין מציבים את ישראל ועזה כנושא הכי חשוב בעיניהם בבחירות? 3%. שוב, הפער קטן, ולכן גם נושא משני מאוד, כמעט זניח, יכול להיות משמעותי.
כך בשתי המדינות האלה, כך בכמה ממדינות המפתח. במישיגן - 2%, בנבדה - 4%, בפנסילבניה - 2%. ואפשר לחשוד כמובן, שכל האחוזים הבודדים האלה הם לא יותר מהבהוב במסגרת שגיאות דגימה. מעט מדי מכדי להסיק מזה איזו מסקנה. ומצד שני, גם הפער בין המועמדים במדינות האלה הוא לא יותר מתוצאה אקראית של טעות דגימה. סקר הולך וסקר בא, אחד למעלה, שניים למטה, ואלא אם יתברר שישנה טעות עקבית ומשמעותית של כלל הסקרים, בחירות 2024 יספקו מותחן ליל בחירות שיכול להימתח בספירות חוזרות ובדיונים משפטיים עוד שבועות ארוכים לתוך נובמבר ודצמבר.
ואנחנו תקועים באמצע עם המלחמה שלנו, הבלתי נגמרת. ועם הדיון הנמתח מול האמריקאים על איך כן או לא להגיב לאיראן. יכול להיות שכל מה שהממשל רוצה זה למתוח את הדיון הזה עוד קצת, עד לאחר הבחירות – האם ישראל יכולה להמתין עם תגובתה כל כך הרבה זמן, ארבעה שבועות? שאלה מעניינת. אבל צריך להניח את המובן מאליו: כמו שישראלים מצפים מממשלתם לשקול רק שיקולים ענייניים בבואה להכריע בעניינים חשובים של מלחמה, אבל מבינים שלממשלה יש גם שיקולים פוליטיים, ושלפעמים השיקולים הפוליטיים הם שעשויים להכריע – כך נכון לחשוב גם על הממשל האמריקאי. כן, הוא רוצה לשקול שיקולים ענייניים, הוא רוצה לפעול בדרך הנכונה לארה"ב, לישראל, למזרח התיכון, לסדר העולמי. והוא רוצה עוד משהו: שקמלה האריס תנצח בבחירות.
אלא שהמלחמה עלולה להפריע להאריס לנצח בבחירות. כפי שראינו, כמעט בכל מדינה מתנדנדת ישנו מספר מסוים של בוחרים, לא גדול אבל מספיק גדול, שמציבים את המלחמה בראש סדר העדיפויות שלהם. עכשיו נוסיף לזה עוד נתון: בכל מדינה מתנדנדת שיעור הבוחרים הסבור שטראמפ הוא המתאים יותר להתמודד עם המלחמה כאן, גבוה יותר. באריזונה - 46% אומרים "טראמפ", 35% אומרים "האריס". בג'ורג'יה - 49% מול 32%. בפנסילבניה - 47% מול 32%. כאמור, כך בכל המדינות. המלחמה בישראל מחזקת את טראמפ, מחלישה את האריס.
ה"וול סטריט ג'ורנל" לא מספק את החיתוכים שמאפשרים לדעת אם אותם מצביעים שעבורם המלחמה היא הנושא המרכזי מתפלגים כמו שאר המצביעים, או שמא דווקא הם סבורים הפוך משאר המצביעים. כלומר, אולי דווקא ה־3% שהמלחמה הכי חשובה להם הם אלה שסבורים שקמלה האריס תטפל בה יותר טוב? בדבר אחד לא צריך להיות ספק: למנהלי הקמפיינים יש נתונים כאלה. כאשר הם מתכננים מה יאמרו המועמדים שלהם על המלחמה, הם מביאים בחשבון את העמדה של ה־2%־3% שהמלחמה תכריע למי יצביעו ביום הבחירות.
אבל מי סופר?
לפני קצת יותר משבוע השר אופיר סופר, איש הציונות הדתית, שלח מכתב לראש הממשלה. זה מכתב שבו יש תלונה מוצדקת ואבחנה מוטעית. סופר צודק בתלונתו כאשר הוא כותב לראש הממשלה ש"לאחרונה נשמעות בקרב ההנהגה הפוליטית החרדית אמירות שאינן מתיישבות עם רוח התקופה בעניין חשיבות השירות בצה”ל בכלל ובתפקידי לחימה בפרט". סופר טועה באבחנתו כאשר הוא כותב לראש הממשלה, באותו מכתב, ש"הנחת היסוד בהעברת חוק הגיוס היא כי ניתן יהיה להגיע להישגים אמיתיים בשיתוף פעולה, ולא במהלכים חד־צדדיים של הוצאת צווים".
לא בטוח שאני מבין את כוונת המכתב. השר סופר נמנה כבר מזמן עם הרשימה הקצרה יחסית של חברי קואליציה שהודיעו שלא יאפשרו העברה של חוק פטור גורף לחרדים משירות צבאי. מצד שני, וזה כנראה גם עניין של אידיאולוגיה וגם עניין של טמפרמנט, הוא הצליח לעשות את זה בלי לריב עם אף אחד ובלי להרגיז אף אחד. הוא באמת רוצה "תהליכים בשיתוף פעולה". המכתב ששלח לנתניהו מעיד על שני דברים.
האחד – סופר מרגיש שישנה התרופפות באופן שבו חברי קואליציה מדברים על חוק הגיוס. בעבר גם המנהיגים החרדים שהתעקשו נחרצות שגיוס לא יהיה, הקפידו בדרך כלל לא לומר דברים מקוממים ממש בשעה שחיילים נמצאים בשדה הקרב. הם הקפידו – לפחות חלקם הקפידו – לעטוף את המסר הסרבני במילים רכות. אבל לא עוד. בחלוף הזמן, וכנראה בגלל תחושה של התחזקות וצבירת כוח פוליטי, החלו לומר ללא כסות של נימוס את מה שהם מתכוונים לו באמת: אף אחד לא יתגייס.
השני, סופר מבין שרגע האמת מתקרב. עוד רגע יחל מושב החורף. תגיע העת לעסוק בתקציב. כנראה שהתקציב לא יוכל לעבור – את זה החרדים אומרים בלי לכבס מילים – אלא אם יעבור חוק פטור ויוחזרו ההקצאות לתלמידי הישיבות. במכתבו סופר מזכיר לנתניהו שלא יהיה אפשר להעביר כל חוק, בכל מתכונת, בכל אווירה ציבורית. רוצים להעביר חוק? אפשר לנסות. אבל למה גם לתקוע אצבעות בעיניים?
אבל מה סופר רוצה באמת? אפשר להציע שהוא רוצה לסמן שפטור מלא לא יהיה. לא בתמיכתו. הוא מכוון רק לפטור שמביא בחשבון את צורכי המינימום של מערכת הביטחון. זה אומר לדעתו 3,000 מגויסים בשנה הראשונה. כלומר, 3,000 מגויסים יותר ממה שהחרדים מתכוונים לתת. 3,000 לא רק על הנייר אלא גם בפועל.
סופר מסמן במכתב גם את שאלת האחריות האישית של הסרבנים לסרבנותם. זו שאלה חשובה מאוד. הוא מזכיר שאי אפשר להסתפק עוד באחריות מוסדית, כללית, מעורפלת, של כל מיני "מכסות" שכנראה לא ימולאו. צריך להתעקש על אחריות אישית: מי שקיבל צו ולא התייצב, יצטרך לשאת בעונש.
הנה דרך פשוטה לבחון עד כמה הקואליציה רצינית בטענתה שהיא מתכוונת להעביר חוק גיוס שיענה בהדרגה על צורכי הצבא. אם יהיו סנקציות אישיות על חמקנים וסרבנים – אולי היא מתכוונת למשהו. אם לא יהיו סנקציות אישיות – היא בעצמה חמקנית וסרבנית.
האם סופר מסמן קו בחול, רק קצת יותר עמוק וקצת יותר נחרץ, לקראת הרגעים המכריעים? כלומר, מזהיר את נתניהו בנימוס שלא יוותר לחרדים יותר מדי. או שאולי הוא רק מאותת לנתניהו שהוא דווקא מוכן לוותר כמה שצריך, אבל שכדי שיהיה בסדר, כדי שאפשר יהיה לוותר בלי סערה ציבורית, צריך לדאוג לעניין הקטן הזה, שהחרדים יפסיקו לדבר בשפה כל כך מקוממת, שרק מעלה את הטמפרטורה ומספקת תחמושת למתנגדי החוק.
מצד אחד, הוא שלח מכתב. אז ייתכן שהוא מבין שצריך לסמן קו בחול. מצד שני, אם הוא עדיין מאמין ש"ניתן יהיה להגיע להישגים אמיתיים בשיתוף פעולה", סימן שלא הפנים את המציאות שהוא עומד מולה. סימן שהוא עדיין מחפש את הפתרון הקל: הסכמה שלא תחייב עימות. האמת העצובה שסופר יצטרך להתמודד איתה היא שאו שתהיה הסכמה – והחוק יהיה לא מספק - או שיהיה חוק מספק, ואז יהיה עימות.
וכמובן, השאלה החשובה איננה איך אני או אתם קוראים את המכתב. השאלה היא איך נתניהו קורא את המכתב. האם הוא קורא ורושם לעצמו תזכורת לבקש מהשר יצחק גולדקנופף לרסן את לשונו, כדי שהכל יהיה בסדר? או שהוא קורא ורושם לעצמו תזכורת לבדוק עם אופיר סופר איזו פשרה הוא מוכן לקבל ואיזו פשרה תגרום לסופר להביך את הקואליציה בהתנגדות מהדהדת (ומן הסתם תגרור התנגדות של חברי קואליציה נוספים)?
בשבועות האחרונים ניכר שהקואליציה צברה ביטחון. ההצטרפות של גדעון סער וחבריו הרחיבה את שורות התומכים הפוטנציאליים בחוק גיוס נוח לחרדים. היא גם הציבה איום פוליטי פעיל מעל לראשו של שר הביטחון יואב גלנט, שעמד עד כה כמכשול להעברת חוק שמשמעותו פטור. זו הסיבה לאמירות הבוטות של מנהיגי החרדים. זו הסיבה למה שנראה כמו האצה של המשא ומתן על נוסח של חוק.
נדמה שאצל הקברניטים נפלה החלטה. אם רוצים לתאר אותה בצורה קצת פומפוזית, אפשר לומר שנפלה החלטה לקחת סיכון. מה מהות הסיכון? הקואליציה תעביר חוק פטור – שהיא תכנה "חוק גיוס" – ותקווה לטוב. כלומר, היא תקווה שהציבור לא יעלה על בריקדות, תקווה שהמילואימניקים לא יגיבו באופן קשה, תקווה שנשות המילואימניקים והאמהות של הסדירים לא ייצאו לרחובות. היא תקווה שבגלל המצב – מלחמה – או המצב הנפשי – תחושת חוסר אונים – הציבור ירטון אבל לא יגיב.
זה סיכון, כי הרבה מאוד חיילים נמצאים בשדה הקרב. זה סיכון, כי המדינה זקוקה לקשב מלא שלהם. זה סיכון, כי צווים ממשיכים לצאת, לעוד סבב ועוד סבב. זה סיכון, כי דם ממשיך להישפך. אין הרבה מה לומר מעבר לזה: האתגר החרדי הוא אתגר מורכב (אני מסביר אותו בשישה סרטונים שאת כולם אפשר לראות באתר של המדד). לכנסת יש הזדמנות גדולה להתחיל את ההתמודדות איתו.
בסופו של חשבון, זו הזדמנות שכרוכה בסיכון משני סוגים. סיכון אחד – לכל מה שהזכרנו. סיכון שני – לשלמותה של הקואליציה. מכאן והלאה, כל חבר וחברת כנסת ומצפונם, והערכתם את גודל הסיכון, והבנתם את גודל האתגר, ודבקותם בעקרונות, ודבקותם בכיסא, ויכולתם ליצור מנופי לחץ, ונחישותם להגיע לתוצאה טובה למדינת ישראל לטווח ארוך. רובם יודעים מה המינימום שיש הכרח לעשות. אם יעשו או לא, זו כבר שאלה אחרת.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, מסקר "וול סטריט ג'ורנל" ומהאתרים 538, RCP, 270toWin.