השבוע התקיים באוניברסיטת בר-אילן כנס ״לונג'וויטי״. בתרגום חופשי: אריכות ימים באיכות חיים. או במילים אחרות, איך לחיות שנים רבות יותר בטוב. למצות את הזמן שנותר לנו כשאנחנו בריאים, ללא מחלות קשות.
אני חופר לכם על העניין הזה בטור נון-סטופ. למי ששכח, אזכיר שגם עשיתי סדרה מפוארת בקשת 12 שבה ניסיתי על גופי, מול המצלמה, שלל טיפולים שונים ומשונים: מהזרקת ארס נחשים לידיים ועד צלילה במי מעיין הנעורים בדרום אמריקה, כשהמטרה היא להיטיב את מצבי. זה כאב, אתגר ועבד לא רע.
בשורה התחתונה, הכל חלק מאובדן השפיות הזמני שלי שמבצבץ לקראת גיל 50 שינחת עליי בחודש הבא. ינעל העולם. כחובב נלהב של נושא הלונג'וויטי, הכנס היה חגיגה עבורי. הזדמנות לפגוש ולשמוע את השמות הגדולים בתחום, מהעולם ומישראל. חלקם אייקונים של ממש עבורי, אנשים שאני קורא אותם ועל אודותיהם בשקיקה ואף מנסה את הרעיונות שהם מציעים על עצמי.
למרבה הצער, לאיראן ולשאר החלאות שיושבות לנו על הראש היו תוכניות אחרות שהחריבו לנו את התוכניות. לכו תמצאו חיים, אני אומר. בגלל המלחמה, החברים שהיו צריכים להגיע הסתפקו בזום. גם משהו. כל עוד לא מחרימים אותנו, אנחנו עדיין על הגל.
באחד מימי הכנס, במבואה של בניין מרשים בבר-אילן, פגשתי את פרופ' חיים כהן, איש שנמצא מרחק פסיעות ספורות מפענוח דרך שתסייע להפעיל את אחד הפקטורים שמשפיעים בצורה דרמטית על תיקון וקריאה מיטבית של הדנ"א שלנו. כהן עשה לנו סיבוב במעבדה והדליק לנו את הדמיון.
בלי להפציץ באינסוף מונחים מדעיים, רק אומר שבגיל צעיר הגוף מסוגל לטפל בנזקים בדנ"א ולמנוע הופעת מוטציות שעלולות להוביל לשלל תחלואים, כמו סרטן, אלצהיימר וכדומה.
הגוף בגיל צעיר גם קורא טוב יותר את ההוראות שנמצאות בדנ"א, מה שמאפשר תפקוד מיטבי שלנו. ככל שמזדקנים הכל נשחק ונדפק משלל סיבות. על הקו הזה, בין השאר, כהן עובד. ההתקדמות שלו שומטת את הלסת. כשנחשפים למה שהוא והצוות שלו עושים בבר־אילן, המוח עף. מדובר ברמה עולמית.
גם פרופ' ניר ברזילי, ישראלי שפועל מארצות הברית ונחשב לגורו בתחום, נסך אופטימיות במי שחולם על שנים ארוכות ובריאות, כשדיבר על תרופות שכבר עכשיו מסייעות לעצירת הזמן ולהצערה. הכל נתמך בניסויים, מספרים ותמונות. הוא דיבר כשברקע גורדי השחקים של ניו יורק מוארים בשמש הבוקר. עולם אחר. כיף. בריחה.
עם זאת, היה משהו מאוד מתעתע בנורמליות הזאת, בדיונים ובבועה הזמנית שמצאתי שם, כי ממש במקביל לדיונים על אריכות ימים ולראיות לכך שהעולם טס קדימה ובעוד כמה שנים, לא רבות, נוכל לעשות קפיצת מדרגה בריאותית ובקלות יחסית - במציאות הישראלית הקשה הכל אחר. נרטיב שונה לגמרי.
מיטב הישראלים והישראליות נלחמים על החיים עצמם. הדואליות שבין זירות הלחימה לבין החיים הנורמליים שמתרחשים במקביל קשה לתפיסה.
בלתי אפשרי לקבל את זה שהייתה היום הצגת תיאטרון משובחת בישראל, שחקנים גילמו דמויות על במה, אנשים הלכו לשתות בירה, אכלו ארוחה טובה, טיילו, בילו, עבדו מול מחשב במשרד, לקחו הלוואה בבנק לטובת רכישת אוטו, שיפצו את ביתם ובקיצור, חיו, בזמן שהמאבק מול האויב בשיאו ובכל כמה שעות שומעים על עוד משפחה שהצטרפה לעולם השכול, על עוד אדם יקר שנפל, על פצוע שנאבק לקיים את הפעולות הבסיסיות ביותר ועל החטופים שממשיכים לעבור תופת אצל הנבלות מחמאס.
אי אפשר להכיל את הפערים, עם זאת צריך להבין שזה לב העניין. הלוחמים והלוחמות אומרים שוב ושוב: על זה אנחנו נלחמים, על החיים הנורמליים, על השגרה ועל האפשרות לנהל כאן משהו שאפשר לקרוא לו "חיים". בלעדיהם הכלכלה, המדע והמשק יקרסו. בלעדיהם אנשים יאבדו את השפיות והתקווה, ובלעדיהם לא יהיה למה לחזור כשהכל יסתיים.