מי מביניכם הרגישים לתיאורים גרפיים של בתי שימוש וילדים - בבקשה דלגו נא על הטור, הוא לא עבורכם. אם כי אני מניח שרבים מקוראיי הקבועים יזדהו עם הצרה שמיד תיחשף כאן, וחלקם אף יוכל לייעץ לי איך לפתור את המצוקות שאליהן אני נקלע פעם אחר פעם.

יציאה עם שתי בנות קטנות מהבית לנסיעה מכל סוג שהוא משולה לפרויקט. יש שלבים ומטלות אינסופיות. אריזת בגדים להחלפה למקרה שחלילה הן תתלכלכנה, אם יברח פיפי, או שסתם יתחשק להן בגחמה אופנתית אאוטפיט אחר. אנחנו אורזים גם משחקים, שלא יהיה משעמם ולו לרגע, כי אז עלול להיווצר חרפון שעתיד להגיע לידי טונים צורמים, חילופי מהלומות בין השתיים ובכי טנטרי. טושים הם פריט הכרחי, למקרה שיגיח פרץ רגעי שבו הן תהיינה חייבות להוכיח, בפעם המאה, שהן הממשיכות הבלעדיות של פיקאסו.

בפק"ל הקבוע נמצאים גם נשנושים, שבשום אופן הבטן לא תקרקר אף לא לרגע; שמיכי לקטנה, שלא תתפוס קריזה; ושני בקבוקי מים מלאים עד הסוף במים קרים. אגב, בילדות שלנו לא היה מין טקס כזה סביב בקבוקי מים. אם התחשק לי לשתות, חיפשתי ברזייה, וכשזו לא הייתה, סבלתי מגרון ניחר עד שהגעתי לברז. גדל כאן דור רווי תמידית.

החשוב מכל הציוד הנדרש הוא המגבונים. על כל צרה שלא תהא: ניקוי, תקלה, קינוח אף ובלת״ם. תמיד חובה להצטייד במגבונים. אם אעז לחרוג מהפרוטוקול הזה, רע ומר יהיה סופי.

אחרי ההתחמשות, על סף הדלת, מגיעה שאלת מיליון הדולר: “מי צריכה לשירותים? שתתפנה לפני שנכנסים לרכב", ואז חוזרים ושואלים: “אתן בטוחות שלא צריכות? יש לנו נסיעה ארוכה. חִשבו שוב. אין? יופי". יוצאים לדרך. למרבה הצער, באופן פלאי, ברגע שמגיעים לכביש המהיר, אחת מהן צועקת “פיפי!" מספר פעמים ברצף ובלהט ארכימדי של ממש. בתגובה נשאל בעדינות אם אפשר להתאפק, ונזכה לתשובה בטון נוזף שנדרשת עצירה תכף ומיד.

אין תחנת דלק באזור. מכה. בתום נסיעה מהוססת של כמה קילומטרים, המלווה בקריאות קצובות של “פיפי", מתקבלת החלטה לעצור בשולי הכביש בסמיכות ליער כזה או אחר, כדי ששם נוכל לסייע לבת המתלוננת להתפנות. הרכב נעצר. אני מרים את אמי ומקפל אותה במין תנוחה מוזרה שאמורה לאפשר לה לעשות פיפי בלי להכתים ולהרטיב. לא אותה ולא אותי. היא משועשעת. אחרי האקרובטיקה מגיעה תפילה חרישית. ב־70% מהמקרים האלתור עולה יפה. וב־30% הנותרים האירוע מסתיים בכישלון, שיוביל לסאגה נוספת של החלפת בגדים. הפעם נרשמה הצלחה מפוארת. 

כששבים לרכב מוצאים את הבת הבכורה במצב רוח זועף ולא ברור. הנסיעה נמשכת מספר דקות, והנה עולה מהמושב האחורי תחנון אחר, מבת אחרת: “קקי!". שוב נשאל אם אפשר להתאפק ונקבל קביעה החלטית שלא, בתוספת כעס מבעבע.

השבח לאל, נס גלוי - באופק מבצבצת מסעדת דרכים. רמת ההיגיינה במקום היא 30-, אך אין ברירה. נכנסים. מצויד במגבונים אני רץ עם הילדה לשירותים. כעת ההתלבטות: לבנים או לבנות? היא כבר גדולה ועם זאת עדיין ילדה. אם אכנס איתה לשירותי הנשים, עלולים להביט בי כבסוטה ולקרוא למשטרה. מצד שני, במחלקת הגברים כמה מהנוכחים יכולים להרגיש שלא בנוח ובמקביל היא אולי תיחשף למראות שעדיף לחסוך מכל בן אנוש. הבחירה שלי היא על פי רוב מה שריק יותר.

בקצב טיסה נכנסים לתא. אני מתחיל במלאכת הניקוי. אף אחד לא הכין אותי לזה. בשום שלב של לימודי ההורות והחיים בכלל אין הנחיות כיצד להפוך אסלה מטונפת לכזו הראויה לישבן המלכותי של בתי. צחצחתי וניקיתי באדיקות והתעלמתי מהגועל ומהכבוד שלי שהלך לעזאזל.

הכל מוכן וברוב טקס היא מתיישבת, תוך שנשמעת בקשה היסטרית שלי שלא תעז לגעת בכלום. אני מלמל במנטרה שיסתיים מהר, בהצלחה ובלי שנחטוף דיזנטריה. בינתיים עולות מחשבות על המילוט מהמקום. איך בורחים במינימום פדיחות ונוכחות. “אבא, לא יוצא לי", היא מכריזה. אני מביט לשמיים ופונה למי שמקשיב: “אני אדם טוב, בחיאת חלצני מעסק הביש הזה". חם ומזיעים, ובנוסף לכל מזמזמים מסביב זבובים טורדניים. מלמעלה אין מענה. הסטטוס קוו נמשך.

לאור הכישלון אני מציע שנסיים ונתכונן למלט עצמנו. היא מתלבשת, מתעקשת לשטוף ידיים (מה רע במגבון בחוץ?) ויוצאים בדילוגים. לא ראו אותנו, לפחות זה. שבים לכביש ואני תוהה בשביל מה בכלל היינו צריכים את הנסיעה הזאת? זה עינוי. מעתה ועד שתתבגרנה נשארים בבית, קרוב לאסלה נורמלית. יש גבול לביזיון. הבזק המחשבה נקטע עם יללת קרב: “אבא", היא קובעת, “בכל זאת יש לי קקי. עכשיו".