יש רגעים שלא שוכחים. הם דולקים בלהבה קטנה בירכתי הזיכרון. זה היה יום שלישי 4 בנובמבר 2008, ואמריקה שבה הייתי עולה חדש שלוש שנים בלבד, שקלה ברצינות - כך למדתי בסופו של היום - לבחור לראשונה בתולדותיה נשיא אפרו־אמריקאי, כלומר שחור. כמי שהבנתו את אמריקה התגבשה בשנות ה־70 וה־80, ידעתי שאין תסריט כזה. גם ב־2008 היו מדינות באמריקה שהעדיפו לעשות לינץ' באינטלקטואל דק הגזרה עם האמירות ששרקו ככדורים מעל ראשיהם, מאשר לאמץ אותו כנשיא.
הסקרים, לשם שינוי, לא שיקרו. ועדיין אני זוכר את זחילתו של יום הבחירות הארוך כגרסה הפוליטית של ווטרבורדינג. יש להודות על האמת: הבחירות לא היו הקרב האחרון על נשמתה ועתידה של הדמוקרטיה הגדולה והסקסית ביותר בעולם. ברק אובמה, עם דגש נבזי של שמו האמצעי חוסיין, התמודד נגד הסנאטור ג'ון מק'קיין, אחרון הג'נטלמנים של הרפובליקנים. טייס שנפל בשבי צפון־וייטנאם, נכלא ב"האנוי הילטון" ועונה קשות. הוא לא היה מסוגל להרים את זרועותיו השבורות מעל ראשו.
ממקומו ביציע הנבזים והמנוולים, דרש דונלד טראמפ, האיש שבא לקלקל, לראות את תעודת הלידה של אובמה. לטענתו, אובמה לא נולד באמריקה ולכן היה פסול מלכהן כנשיא. לקרוא לאובמה "חוסיין" גרם לטראמפ הנאה מינית. האישום חסר השחר חלחל. היה צריך מתמודד משיעור הקומה של מק'קיין, שבאסיפת בחירות אחת ברגע שאין יותר בפוליטיקה האמריקאית, לא הניח לאישה בקהל לטעון שאובמה לא אמריקאי. זה אחד מהרגעים הנדירים בפוליטיקה שיקרים לליבי.
בסופו של יום ארוך ועוצר נשימה, בא לילה קצר. אובמה ניצח. זה היה כה חד־משמעי, גורף וגדול, שלא הייתה סיבה להידרש שוב לשיטה הסכיזופרנית בין הבחירה הפופולרית והאלקטורלית. לאובמה היו 365 לעומת 173 למק'קיין, שהודה בתבוסתו ולא ביקש מחבריו הטייסים להפציץ את הבית הלבן.
אבל לא את המספרים, הפרשנויות והניתוחים מהלילה ההוא בכורסת הטלוויזיה שלי במיין, אני נושא איתי. אני זוכר את הרגע שבו הכריזו רשתות הטלוויזיה על המנצח: ברק אובמה. אני לא אדם נרגש בדרך כלל. אני יותר מיזנתרופ פלגמטי. אין מישהו שראה אותי קופץ משמחה. מקסימום זזתי בטריבונות בקונצרט של הרולינג סטונס.
אבל כשאמרו אובמה, נשמעה בחדר שאגת שמחה שברגע הראשון לא היה ברור לי כלל ממי בקעה. רגע אחרי, ניתר מישהו על הכורסה שלי ותקע ידיו באוויר. זה היה קצר וחלף מהר, אבל הספיק לי לזהות אותי. הכרחתי את עצמי להירגע אבל נשארתי צרוד ימים לאחר מכן.
לא היו לנו שכנים קרובים. אזור כפרי מיושב בדלילות לחופי האוקיינוס האטלנטי. אבל אני מוכן להישבע ששמעתי את הד צעקת השמחה שלי חוזר מהיער. או ששמעתי שכנים רחוקים. אני אומר את הדברים, משום שלעיתים רחוקות יוצא לנו להיות חלק מרגע היסטורי.
בחירתו של פרופסור שחור צעיר לנשיא באומה שנבנתה על ידי עבדים, הייתה יותר מרגע היסטורי. זה היה מהפך אידיאולוגי. טקס קבורה פומבי של דעות קדומות. תיקון כיוון כמו שרק אמריקה יודעת. אובמה לא חמק לבית הלבן על גבי הפרש קטן. הוא ניצח ב־Landslide.
מה שמטריד אותי מאז ואכזב בזמן אמת היה האופן, חלקי יש לומר, שבו בזבז אובמה את הקרדיט שניתן לו. אין די קרדיט לתת לו על חוק ביטוח הבריאות הנקרא על שמו. עד אובמה לא היה למיליוני אמריקאים כסף לשלם לרופאים ולקנות תרופות. הוא הרגיע את הגלים.
לא סתם קראו לו "לא דרמה אובמה". הוא היה אינטלקטואל חריף וקר מזג. הוא ניסה להילחם באגודת הרובאים, שחתומה על מעשי טבח רבים. הוא מחה דמעה כשהמשטרה רצחה נער שחור. אבל הוא לא שיפר את מצבם של השחורים ולא בלם את כליאתם ההמונית על עבירות קטנות.
כחצי שנה לפני בחירות 2020 כתבתי כאן שג'ו ביידן יהיה הנשיא הבא. זה היה ברור, משום שגרתי באמריקה והרגשתי כיצד נקעה נפשה של אמריקה מהפסיכוזה הנרקיסיסטית של דונלד טראמפ; מהתנהלותו הנכלולית של הנשיא שבא מלב המאפיה הנדלנית; מהדרך שבה התחנף לרודנים רצחניים, נישק את טבעתו של פוטין, התכתב עם העריץ הצפון־קוריאני, היה מודל חיקוי לבולסונרו מברזיל והסתחבק ברתיעה עם נתניהו. הוא לא ירד מהר מספיק לסוף דעתה של הקורונה הקטלנית, ורשלנותו עלתה לאמריקה במיליון חללים. התחושה הייתה שאמריקה תסתפק בארבע שנים של זוהמה מילולית דביקה וחיים בתחתית המדמנה.
הפעם חשבתי שההיגיון האלמנטרי וההגינות האמריקאית ההיסטורית יניחו לקמלה האריס לנצח. במיוחד כשטראמפ מודל 2024 התנהג כבואש מעופף, חייזר מהחלל החיצון ששב לתבוע צדק בשם הבחירות שנגנבו ממנו, הטענה השקרית שהחזיקה אותו בחיים ארבע שנים ואיימה למוטט את הדמוקרטיה האמריקאית.
מי שטרח, יכול היה לדעת עד אחרון הפרטים את תוכניות ההרס של טראמפ. את תוכניתו לשבור את מחלקת המשפטים. לעשות שפטים באויביו. לעודד אלימות ולהטביע אומה שלמה בחזונו האפוקליפטי לדיסטופיה אוטוקרטית הסרה למוצא פיו.
זה לא הסקרים שטעו כהרגלם שמכעיסים אותי. זאת ההכרה שנותרתי תלוי בין שני עולמות, הראשון רע מהשני. שאמריקה הצביעה בעד הפיכתה לאימפריית רשע. לא בגלקסיה רחוקה ולא בעתיד, אלא עכשיו, כאשר שארית הכרתו הנמסה של טראמפ עדיין נוכחת כדי להזיק ולהשתגע.
האיש, בואו נודה, משוגע ככובען. אין טעם רב בלתאר מה יקרה למי מאיתנו שאמריקה היא ביתם השני. אין בי טיפת רחמים על אומה שהפכה לכת עובדי שטן ששותה קול אייד. אני מרחם על אלה שתמיד משלמים את מחיר הטירוף. כמשפחתי למשל.
כמה דברים היו ברורים לכאורה, בעיקר משום שחזרו עליהם עד זרא. אם טראמפ יפסיד, הבטיחו המומחים לתבוסות צורבות, השמיים ייפלו על אמריקה. גייסותיו של טראמפ מוכנים להסתערות רבתי: על הבירה, על השיטה, על הדמוקרטיה. כל דבר פחות ממלחמת אזרחים ייחשב הפתעה לטובה.
אחרים הסבירו שהדמוקרטיה האמריקאית תישאר לעמוד איתן על כנה. איום על חיים דמוקרטיים באומה ליברלית שהמציאה את הכמיהה להדוניזם, תקף כל עוד אינו מתקיים. ברגע האמת, כך חשבו, אמריקאים לא רוצים קלגסים חמושים ברחובות, בוזזים אחוזות בקונטיקט וחוסמים את דרכן של נשים להפלות.
האיום נשמע אמיתי, אבל לג'ו ביידן יש משטרה, משמר לאומי וצבא, והוא במצב רוח זועף מספיק להשתמש בהם. אם טראמפ יפסיד, נכתב, הוא יגיע להתמוטטות עצבים מלאה, ואחרי ימים של קללות, נאצות והאשמות חסרות שחר, יישאו אותו לאחוזתו בפלורידה.
אני חשבתי על מה שלא קרה; אילו ניצחה, הייתה קמלה האריס יכולה להיות סיפור מרגש באמת; תפילה שהתגשמה. קשה לעכל, אבל אמריקה היא הדמוקרטיה הכמעט אחרונה שמסרבת לבחור אישה למנהיגה. אמריקה נתנה לנו את גלוריה סטיינם, בטי פרידן, בלה אבזוג, סוזן זונטאג, רוזה פרקס, אנג'לה דיוויס ופמיניזם, אבל לא נשיאה.
ספק אם יש אומה הזקוקה לאישה מנהיגה יותר מאמריקה. שנים רבות מדי של שוביניזם, מיזוגיניה, מבט גברי על ניהול מדינה, חוקים דרקוניים של זכות האישה על גופה, חוק ההפלות המטורף. אם האריס הייתה מנצחת, זה היה אמור לקרות על כידוני הנשים שחלקן מתו בהמתנה להפלה או נסעו יומיים למדינה סמוכה.
כל ניסיון לגרוע מתבונתה, כוחה, נחישותה, הרקורד שלה כתובעת, יכולת הריכוז שלה והבנתה את הנשיאות, הוא הוצאת דיבה אינטרסנטית. אם עמדותיה בנושאים שונים היו לא ברורות, זה משום שזאת מדיניות העמימות שמטה הבחירות שלה בחר בה. המפלגה הייתה קרועה; כל מילה שיכולה לייחס לה עמדה אנטגוניסטית הייתה פוגעת בה.
היא ענתה על מה שיכלה וזגזגה מול השאר. מול מועמד שהידרדר לסרט פורנוגרפי עם דגשים של סאדו־מזוכיזם, פה מלוכלך ואמירות שאנשים שפויים אפילו לא חושבים עליהן בשקט, הייתה האריס מופת של איפוק. גם כשהוטל עליה לחשוף מול מי היא מתמודדת.
תקרת הזכוכית הארורה שקלינטון התרסקה עליה, גם באשמתה, חייבת הייתה להישבר. הרעיון של אישה שחורה במשרד הסגלגל, עם בעל יהודי וילדים שהיא אמם החורגת בימים שכל מדדי החיים באמריקה משתוללים וטייקוני הייטק ומיליארדרים שלקו בשיגעון גדלות מאיימים לנהל את האומה, נמצא באיחור ניכר. אבל אמריקה בחרה בנרקיסיסט שסובל מהתכה מוחית על פני אישה שרוצה בטובת המולדת. אמריקה לא תשתקם מקדנציה נוספת של טראמפ.
בפני הבוחרים ניצבה בחירה ברורה. לשקוע לשיגעון הגדלות של סוכן כאוס שמבטיח אלימות, אוטוקרטיה, ניתוץ כל מוסדות השלטון והחלפתם בנאמנים מנשקי טבעת ושיבוש חסר תקדים של הסדר העולמי והאכלת אוקראינה ומדינות אירופה לתאווה האימפריאליסטית של הידיד פוטין; או לשמור על הישגיו המשמעותיים של ביידן, להרחיב אותם, לתקן את טעויותיו ולהשאיר את אמריקה כמנהיגה השפויה של העולם החופשי ולכפות הסדרי שלום על אזורי תבערה שיצאו משליטה.
בניגוד לטראמפ, שזולל ביג־מק ודיאט קולה, האריס היא בשלנית מהליגה העליונה עם רקורד של ארוחות ובישולים שתועדו במרוצת הקריירה שלה. בעלה דאג אימהוף הוא יהודי מסורתי. נרות היו אמורים לדלוק בשבתות וחגים. מדובר בזוג שרצה להיטיב עם אמריקה ולא בערפד שרוצה לשתות את דמה.
חוץ מהזומבים הכרוכים אחריו, גם אמריקאים נורמטיביים ייחלו לשובו של מטורף עם תעודות. איכשהו לא הצליחה הקדנציה המוצלחת של ביידן להשאיר עליהם את חותמה. הדברים הטובים שעשה נעלמו מעיניהם וירדו לטמיון. הברוטליות שכפו הדמוקרטים על נשיא קשיש שהחל מגמגם באורח מעורר דאגה, והאלימות שבה הדיחו אותו, הציתה את בלוטות הלעג הקולקטיבי. אמריקה חששה שהסגנית נדבקה בגנים של חולשה אחרי ארבע שנים רעות שלה, והפנו לה עורף. הנשים לא הצילו. השחורים והלטינים לא חזרו הביתה.
אף שכל בר דעת ראה ושמע גבר בן 78 שבינתו עזבה אותו ואמר כמה מהדברים המחרידים שנאמרו אי פעם בפוליטיקה, הם הלכו איתו. החזון שהציג היה כה אלים ומופרע, שלרגע מוזר אחד הוא נראה אטרקטיבי ושווה ניסיון. אני חושש שמדובר בארבע שנים שיהיה קשה מאוד להחלים מהן, אם בכלל, אבל מתנחם בכך שמזוודת הקודים הגרעיניים היא לא משהו שאתה מפעיל בלחיצה על כפתור אדום. אנשי צבא רציניים צריכים לאשר לך את תקפותו של התקף פסיכוטי.
מה יהיה? מה עכשיו? יעברו חודשיים וחצי עד נאום ההכתרה הביזארי הבא של טראמפ הנשיא ה־47 ב־20 בינואר שנה הבאה. הוא שוב יצייר תמונה שחורה של אמריקה שנהרות דם חוצים אותה. מי מאיתנו שמושקעים בה או יש להם משפחה קרובה, יבחנו את הצעד הבא שלהם. לא רק את המדינה לקחו לנו, גם את אמריקה. זה כמו לעמוד מעל קבר פתוח ולהרגיש שחובתך להביט פנימה. זה נשמע מוגזם? נחכה ונראה.