גרייס פן היא סגנית הנשיא של ארה"ב בעונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "הדיפלומטית". אליסון ג'אני משחקת את התפקיד. בחירה מחוכמת. ג'אני הרוויחה את עיקר פרסומה ממשחק בסדרת הטלוויזיה "הבית הלבן", שם הייתה הדוברת סי־ג'יי קרייג. גבוהה, קשוחה, דומיננטית. לא נספר מה קורה לה בשני הפרקים האחרונים של העונה השנייה של "הדיפלומטית", כי זה יהיה ספוילר מכעיס. ובכל זאת נאמר: סגנית הנשיא הפיקטיבית היא אומנם אישה – כמו סגנית הנשיא קמלה האריס – אבל מזכירה יותר סגנים כמו ריצ'רד צ'ייני, סגנו של ג'ורג' בוש, ולא סגנים כמו האריס של ג'ו ביידן, או כמו אל גור של ביל קלינטון, או כמו אלבן ברקלי של הארי טרומן, או כמו נלסון רוקפלר של ג'רלד פורד.
לסגני נשיא באמריקה יש שלוש אפשרויות: האחת – להיעלם כפי שבאו. להיזכר כהערת שוליים. מבחן משעשע לחובבי היסטוריה ("מי היה הסגן של הנשיא השמיני מרטין ואן ביורן?"). השנייה – להיזכר בזכות מעשה משמעותי, שלא קשור בהכרח לכהונתם האפרורית. את אל גור זוכרים משום שלאחר שהפסיד בבחירות 2000 נעשה לגורו בנושא ההתחממות הגלובלית. את מייק פנס זוכרים, משום שסירב לבקשה המופקרת של דונלד טראמפ למנוע את אישור תוצאות הבחירות. וישנה כמובן גם האפשרות השלישית – להיעשות לנשיאים. ג'ורג' בוש זכור, משום שנבחר לנשיא לאחר תום שתי כהונותיו של רונלד רייגן. לינדון ג'ונסון זכור, משום שג'ון קנדי נרצח, והוא נעשה למחליפו. ג'ו ביידן זכור, משום שלאחר שהיה סגן נשיא תחת צילו הגדול של ברק אובמה, ולאחר שהיה נראה שתמו ימיו כפוליטיקאי פעיל, הגיח מהצללים כדי לעצור את טראמפ בבחירות 2020.
קמלה האריס קיבלה הזדמנות להיות זכורה. לא כסגנית נשיא – כי האריס לא הייתה סגנית כמו גרייס פן הפיקטיבית, היא לא הייתה סגנית שיש לה השפעה דרמטית על המדיניות האמריקאית (ואנחנו באמת נזהרים מספוילר). וגם לא בטוח שהיא יכולה להיות אל גור, כי כרגע לא נראה שיש לה להציע איזשהו חזון חשוב בתחום כלשהו שיהפוך אותה לסלבריטי בינלאומי. היא קיבלה הזדמנות כמו טרומן, כמו ג'ונסון, כמו פורד. היא קיבלה הזדמנות בזכות העובדה שהנשיא שלפניה קרס. רק שלא כמו שלושת אלה, שקריסת הנשיא באה להם בזמן מתאים - כאשר היה אפשר קודם להתיישב בכיסא, להתרגל לחמימות המפנקת של החדר הסגלגל, ורק אחר כך לנסות לנצח בבחירות (טרומן וג'ונסון הצליחו, פורד נכשל) - האריס נאלצה ללכת לבוחרים מיד לאחר שביידן קרס. מועמדותו התמוטטה, נשיאותו מתקיימת. עד סוף ינואר הבא. האריס קיבלה ערימת שברים בתקווה לעשות מהם צלחת, או מוטב, גביע.
בדיעבד קל להסביר, קל מאוד להסביר, למה לא היה לה סיכוי. כל אחד היה יכול לראות שדונלד טראמפ ינצח. למה? שתי סיבות. הראשונה - כי רוב גדול של אמריקאים אינם מרוצים מעבודתו של הנשיא המכהן ג'ו ביידן, ובאופן היסטורי, כאשר שיעור האמון בנשיא נמוך, המפלגה שלו מפסידה. לפי הסקרים אתמול, 40% מהאמריקאים נותנים אמון בביידן. השנייה – כי רוב האמריקאים סבורים שאמריקה צועדת בדרך הלא נכונה. ובאופן היסטורי, כאשר זה מה שהאמריקאים חושבים, הם עושים את הדבר הטבעי ומחליפים את ההנהגה.
וכל זה היה ידוע עוד הרבה לפני הבחירות. כל זה היה ידוע עוד לפני שג'ו ביידן נאלץ לפרוש, לפני שירו בטראמפ, לפני שקמלה האריס התבררה כמועמדת סולידית. כל זה הוא נתון בסיסי על הבחירות: האמריקאים לא מרוצים – האמריקאים מחליפים את מי שיושב בראש הפירמידה.
אפשר אפילו לטעון את הדבר הבא: אם זה לא היה טראמפ, זה היה נגמר בניצחון הרבה יותר גדול לרפובליקנים. כמובן, אין דרך להוכיח את זה, כי אין לנו גישה ליקום מקביל שבו קורים הדברים המעניינים באמת. אבל זו טענה שבטח אפשר להגן עליה תיאורטית. מועמד רפובליקני גנרי, שמעורר פחות התנגדות, היה נהנה מכל היתרונות שציינו (האמריקאים לא מרוצים מהתפקוד של ההנהגה הדמוקרטית), ולא סובל מכל החסרונות של טראמפ (ויש לו כמה חסרונות שלא זה המקום למנות, כי המאמר יתארך מאוד).
כאמור, כל זה בדיעבד. מראש היה קשה לדעת מה יגבר: החסרונות המסוימים של טראמפ, או תחושת קוצר הרוח כלפי השלטון. ומה שקרה הוא שקוצר הרוח ניצח. כפי שהחיים במדינות רבות, כולל בישראל, מוכיחים לעיתים קרובות שלאזרחים יש סיבולת גבוהה למנהיגים מרובי חסרונות, אם נדמה להם שדווקא אלה המנהיגים שיכולים לספק את הסחורה החשובה להם.
במקרה של האמריקאים מדובר בעיקר בכלכלה משגשגת, אצלנו מדובר קודם כל בביטחון. וזה לא שהם לא מבינים שטראמפ הוא טיפוס קצת בעייתי. אלא הם חושבים שעכשיו הוא הזמן לטיפוס קצת בעייתי. חלקם חושבים שעכשיו הוא הזמן לטיפוס כזה, כי רק הוא יוכל להלום בממסד שהם לא אוהבים. חלקם חושבים שעכשיו הוא הזמן לטיפוס כזה, כי קופה של שרצים היא מאפיין של מנהיג בעל יכולת.
עידן לא מעודן
יש נשיאים של קדנציה, יש נשיאים של שתי קדנציות, יש נשיאים של "עידן". לדוויט אייזנהאואר היו שתי קדנציות, אבל לא תשמעו הרבה את הביטוי "עידן אייזנהאואר". לטדי רוזוולט היו פחות משתי קדנציות, אבל הוא סמלו של עידן – העידן הפרוגרסיבי. לאנדרו ג'קסון היו שתי קדנציות. והוא הדמות שעידן ג'קסון טבוע בחותמה. מתי התחיל? כאשר ג'קסון הפסיד בבחירות 1824. מתי הסתיים? אחרי שני ניצחונות של ג'קסון, ועוד אחד של סגנו, מרטין ואן ביורן. ויש שיאמרו: עד מותו של ג'קסון, ב־1845. את הספר שהכתיר את תקופתו של ג'קסון כ"עידן" כתב ארתור שלזינגר ג'וניור, היסטוריון ויועץ לפוליטיקאים. הוא שירת את אדלי סטיבנסון, שירת את ג'ון קנדי, כתב על ג'קסון, זכה על ספרו בפוליצר, וכתב גם על עידן ארוך יותר – העידן של פרנקלין דלאנו רוזוולט, שהקדיש לו שלושה ספרים.
מתי מעפילה תקופתו של מנהיג לדרגה של "עידן"? שאלה טובה. נדמה שמדובר בשילוב של משך הזמן ושל עוצמת ההשפעה. כמה סוציולוגים כתבו על "עידן אובמה", והתכוונו בכך לתקופה שבה המיעוטים קיבלו קול, לעיתים מכריע, באמריקה. פרופ' גיל טרוי, הישראלי־אמריקאי־קנדי, כתב על "עידן קלינטון", והתכוון לאמריקה של שנות ה־90. יסלחו לי הנשיאים והכותבים, אבל ספק אם שני אלה ראויים לתואר "עידן", באותו אופן שראוי לו "עידן רייגן", כשם ספרו של ההיסטוריון שון וילנץ. זה ספר מרתק, שמתייחס לאמריקה מ־1974, בימי דעיכתה של המפלגה הרפובליקנית של ריצ'רד ניקסון, ועד ל־2008, עם תום כהונתו של בוש הבן. ג'ון מקיין, שרצה להיבחר ב־2008 אך הפסיד לאובמה, היה מושך את עידן רייגן עוד כמה שנים. ואפשר להביט מתחילת ספרו של וילנץ גם לאחור. למה לפתוח את עידן רייגן ב־1974 – אם אפשר ב־1964, עם המועמדות הלא מוצלחת לנשיאות של בארי גולדווטר, שעל כתפיו עמד רייגן, שעל כתפיו עמד בוש, שעל כתפיו רצה לעמוד מקיין.
קל לראות שדונלד טראמפ יזכה ל"עידן" על שמו. את תחילתו אפשר לסמן ב־2010, עם עלייתה של תנועת מסיבת התה, או אולי קודם לכן, עם הבחירה המשונה של מקיין במושלת אלסקה שרה פיילין לסגניתו המיועדת. את המשכו אפשר לסמן בבחירה בטראמפ למועמד המפלגה הרפובליקנית, ואחר כך לנשיא ארה"ב. וכן, זה עידן שראוי להיקרא על שמו של טראמפ, שאפשר לחשוב עליו הרבה דברים, אבל אי אפשר להכחיש שהגיח משום מקום, ופעל נגד כוחות גדולים שזלזלו בו, ואחר כך ניסו לבלום אותו, ובסוף נכנעו לו. אי אפשר להכחיש שפעם אחר פעם עשה את מה שכמעט אף אחד לא הניח שיוכל לעשות. כקוטן הציפיות, גודל ההפתעות. הוא הפתיע כשניצח בפריימריז. הוא הפתיע כשניצח בבחירות. הוא הפתיע כשהצליח לשמור על כוחו לאחר שהפסיד בבחירות. הוא הפתיע כשהצליח להגיע לקו הגמר של עוד מערכת בחירות.
התחלנו לספור ב־2010 – וכבר ספרנו לפחות 14 שנים, עד 2024, והיד עוד נטויה. טראמפ לא היה תקלה. טראמפ לא היה סתם נוכל עם מזל. טראמפ הוא איש עם חוש ריח נדיר להזדמנויות שאחרים לא מזהים. לא צריך להעריץ כוחנות כדי לראות את זה. לא צריך להעריץ גסות כדי להכיר בזה. לא צריך להעריץ שוביניזם פרימיטיבי כדי לכבד את זה. בעשור ומחצה טראמפ הבין את אמריקה טוב יותר מכולם. הוא ראה בה את מה שאחרים איחרו לראות. את הייאוש, את הכעס, את אובדן הדרך, את הגעגוע לימים אחרים, את הניכור, את הסלידה – ובעיקר, את הפחד. יש שיאמרו: זה פחד מופרך, מיותר. פחד משינוי מבורך. יש שיאמרו: זה פחד מוצדק, מבוסס, פחד משינוי שסופו התפרקות.
מהו העידן הזה, עידן טראמפ? אפשר לומר מהו עד עכשיו, וצריך להביא בחשבון שכיוון שטרם נגמר, הפרספקטיבה ביחס אליו עוד יכולה להשתנות. אבל זהו עידן שבו שני סנטימנטים עיקריים מככבים, ואשתמש לשם הדגמה במוטיבים מספרו המצוין של וולטר ראסל מיד "Special Providence" כדי לאפיין אותו.
בספר מוצגים ארבעה מנהיגים שכל אחד מהם מייצג עמדה, נטייה, זרם בחברה ובפוליטיקה של אמריקה. ישנם הג'פרסונים, שהדגל שלהם הוא חירות אישית, דמוקרטיה, זכויות. ישנם ההמילטונים, שמאמינים שהכלכלה היא המנוף לכל קִדמה. ישנם הווילסונים האידיאליסטים, שרוצים לתקן את העולם, וישנם הג'קסונים – על שמו של הנשיא השביעי אנדרו ג'קסון.
במדיניות הפנים, הג'קסונים אינם אוהבים את הטייקונים, שונאים את הממסד הפוליטי והחברתי ודורשים פתרונות מעשיים ופשוטים לבעיות מורכבות. הם תומכים בצבא. הם חושדים שהפוליטיקאים מושחתים. במדיניות החוץ הם לא בעלי אידיאלים. אין להם עניין להפיץ דמוקרטיה ברחבי העולם. אין להם עניין במוסדות בינלאומיים. "בהיעדר איומים רציניים על אמריקה, לג'קסונים יש מעט עניין בענייני חוץ. אבל כאשר ארה"ב מותקפת, הם מאמינים שכל צעד מוצדק להגנתה". רוב הג'קסונים, קבע מיד, "תומכים במלחמתה של ישראל בעזה ומאמינים שארה"ב צריכה להגיב לטרור באותה נמרצות". סקרי המצביעים אתמול תומכים בטענתו. בוחרי טראמפ (אם לא היה ברור עד כה, טראמפ הוא יורש של השושלת הג'קסונית) אכן תומכים במלחמה של ישראל. תומכי קמלה האריס הרבה פחות.
עידן ג'קסון נמתח מאז הפסדו בבחירות 1824 לג'ון קווינסי אדמס ועד לסוף כהונת סגנו שירש אותו, מרטין ואן ביורן. "ככל שאמריקה הופכת יותר ג'קסונית, כך קשה יותר לדמוקרטים לנצח בבחירות ולמשול", כתב מיד. טראמפ ניצח במרוץ לנשיאות, הרפובליקנים ישלטו בסנאט. זה ייתן לנשיא כוח רב. בעיקר משום שבקדנציה שלישית כמנהיג, שלטונו במפלגה כמעט מוחלט.
טראמפ הוא אחד ממספר קטן של פוליטיקאים אמריקאים שהצליחו לשכנע את מפלגתם לתת להם את המפתחות בשלוש התמודדויות לנשיאות. יש כאלה שהיה להם קל, כמו פרנקלין רוזוולט. הוא ניצח בכל הפעמים, אז לא הייתה סיבה להחליף אותו. יש כאלה שהיה להם קשה יותר, כמו ריצ'רד ניקסון, שהפסיד ב־1960, נאלץ לפרוש, ואז חזר לעוד שני ניצחונות. אחד – רק אחד – הפסיד שלוש פעמים. וויליאם ג'נינגס בריאן. להפסיד פעמיים ולקבל עוד הזדמנות זה באמת דבר מיוחד. טראמפ, כמו הנשיא ה־22 גרובר קליבלנד, קיבל הזדמנות שלישית לאחר שניצח פעם אחת והפסיד פעם אחת. רק שקליבלנד רצה להוריד מכסים, וטראמפ רוצה להטיל מכסים.
כמו בספרים
"היא הייתה אז סנאטורית נמרצת מקליפורניה", הוא כותב. והם קבעו פגישה בכנסת. הוא – יאיר לפיד. היא – קמלה האריס. בספרו החדש "מלחמה וחלום" הוא מתאר את פגישתם הראשונה. ב"חלום", זה שמופיע בכותרת הספר, זו יכולה הייתה להיות פגישה הרת גורל. אם רק היה נבחר לראש הממשלה או מצליח לשרוד בתפקיד. אם רק הייתה נבחרת לנשיאת ארה"ב. או אז זו הייתה נרשמת כפגישה שיש לה משמעות.
בגלל שינויים בלוחות הזמנים, מספר לפיד, נותרו לפגישה רק 12 דקות. "סנאטורית", אמרתי לה, "יש לי הצעה בשבילך". הוא הציע לה לחלוץ נעליים לכמה דקות, לעצום עיניים, לשתות קפה, ולשתוק. "במקום שננהל שיחה שממילא לא תזכרי". הפגישה הסתיימה בחיבוק. לעדותו אמרה לו: "זו הפגישה הכי טובה שהייתה לי היום!". ייתכן שמדובר במחמאה ללפיד. ייתכן שמדובר בגנאי לכל שאר הישראלים שנאלצה לפגוש באותו היום. כך או כך, הרבה לא למדנו מהאפיזודה הזאת. לפיד כותב שבהמשך גילה שהוא והיא מסתדרים מצוין. גם עם ג'ו ביידן הסתדר מצוין.
ניסיתי למצוא בספר מה אמר על דונלד טראמפ. מצאתי רק אמירה אחת. יבשה. זהירה. "הוביל את הסכמי אברהם". זה מה שלפיד מנדב בקמצנות על טראמפ. או כך נדמה לי. הספר נחת על השולחן באמצעו של שבוע עמוס מאוד. קראתי מהר, ופה ושם גם דילגתי. יש בו הרבה מאוד סיפורים על מפגשיו של לפיד עם אמריקאים, כולל כאלה שלא עבד איתם כאשר שימש כשר חוץ או כראש ממשלה – קלינטון, קיסינג'ר, אובמה. אלה קפצו לי לעיניים. טראמפ בקושי התגנב.
לפיד כתב ספרים בעבר. אחד מהם – "זיכרונות אחרי מותי" – טוב מאוד. טוב מכל ספר שכתב כל ראש ממשלה ישראלי עד כה. טוב בהרבה מהספר החדש, שכמו קודמו, "מסע אל העתיד", הוא ספר פוליטי. מעין כרטיס ביקור. סיכום של חוויות ועמדות ותובנות. לו הייתי יועצו הפוליטי של לפיד, הייתי לוחש לו שמדובר בבזבוז זמן. רק מעט ישראלים עוד קוראים ספרים. ואם קוראים, אז לא ספרים כאלה. ואם בכל זאת, אז בעיקר כדי למצוא בהם פסקאות שאפשר לנגח. ובמילים אחרות: לספרים מהסוג הזה אין השפעה ציבורית. ומצד שני, כאזרח, ובלי שום קשר לדעתי על הפוליטיקה של לפיד, אני שמח על התמימות המסוימת שנותרה בו. שמח על כך שהוא עוד מאמין שבכוחו של ספר לסייע לו במסע הארוך לכיבוש לב הבוחרים.
זה קורה לפעמים, או לפחות קרה, באמריקה. ג'ון קנדי עשה לעצמו שם כאשר פרסם ספר על קורותיו במלחמה. ברק אובמה, כמו לפיד, כתב ספר יפה שיש בו הד לחיים בצל אביו. רוב הנשיאים, כמו רוב הפוליטיקאים שלנו, התקשו לכתוב ספרים שראוי לקרוא. יוצאי דופן ראויים לציון: יוליסס גרנט, הארי טרומן, וגם, קצת מפתיע, ג'ורג' וו. בוש.
קשה להניח שדונלד טראמפ יכתוב ספר ראוי. אם כי, "אומנות העסקה" מ־1987, שהוא חתום עליו (ואני מתקשה להאמין שהיה פעיל בכתיבתו), היה רב־מכר גדול. ואם לומר את האמת, גם קמלה האריס לא נראית הטיפוס. כמובן, כמו לכולם, גם להאריס יש אוטוביוגרפיה זמינה על המדף. זה ספר מז'אנר הספרים שמטרתם אחת: לחבב את המנהיג על בוחרים פוטנציאליים. ספר שאין בו מה שספר טוב מחייב. מידה של ריחוק, יכולת התבוננות, גם על עצמך, נכונות להיחשף בחולשה. שני הקלינטונים כתבו ספרים משעממים, כמעט בלתי קריאים, משום שאין בהם שמץ של כנות מהסוג שנדרש. אפילו אחרי שסיימו את תפקידם ההיסטורי לא חילצו מעצמם משהו שכדאי לקרוא.
טוב לישראל
אלו ימים של מתח ומבחן. נשיא חדש נבחר, והעולם תוהה על עתידה של ארה"ב, על עתידה של מדיניות ארה"ב, על עתידה של השתתפות ארה"ב בעניינים בינלאומיים. האמריקאים הולכים לקלפיות וחושבים על הכלכלה, ההגירה, ההפלות. שאר העולם חושב על דברים אחרים.
כל נשיא חדש הוא קופסה שחורה. כן, גם אם היה הנשיא לפני ארבע שנים. כן, גם אם היא סגנית הנשיא המכהן. נשיא חדש חושב מחדש על תוכניות, נטיות, מינויים, עדיפויות, לחצים. אנחנו יודעים – וב"אנחנו" אני מצמצם את ההקשר לדיבור על ישראלים – שעל נשיא חדש מוטלת החובה להיות "טוב" לאמריקה. אנחנו רוצים לחשוב ש"טוב" לאמריקה לא אומר "פחות טוב" לנו, הישראלים, שאין להם יכולת ממשית להשפיע על בחירת מנהיג אמריקאי חדש, אך הם מושפעים במידה רבה מהתוצאה.
בשבוע שעבר שאלנו את הישראלים (במסגרת הסקר של המכון למדיניות העם היהודי) שתי שאלות על דונלד טראמפ וקמלה האריס. שאלנו מי מביניהם "טוב יותר" לארה"ב, ומי "טוב יותר" לישראל. בסקר של המכון לדמוקרטיה שאלו שאלה דומה, אבל רק על ישראל: "מבחינת האינטרסים של ישראל, מי משני המועמדים לנשיאות בארה"ב יהיה טוב יותר?". לא הגדרנו מה פירוש "טוב יותר", והמכון לדמוקרטיה לא הגדיר מה פירוש "האינטרסים של ישראל". "טוב יותר" יכול להיות דברים רבים.
ועדיין, קיבלנו תשובה שנראית הגיונית: בסך הכל, שיעור הישראלים הסבורים שטראמפ והאריס טובים יותר לאמריקה הוא בערך באותו גודל. תומכי ימין אומרים שטראמפ טוב יותר לאמריקה, תומכי מרכז־שמאל אומרים שהאריס. אך כאשר הפרספקטיבה משתנה, כאשר שואלים את הישראלים על המועמדים וישראל, התשובה משתנה גם היא – ל־56% לטראמפ מול 20% להאריס (61%-20% בקרב יהודים, ובנתוני המכון לדמוקרטיה, 72%-11% בקרב יהודים).
מה גורם לשונות? מיהם הישראלים הסבורים שהאריס טובה יותר לאמריקה אבל שטראמפ טוב יותר לישראל? אלה בעיקר ישראלים מהמרכז והשמאל שמשנים את דעתם. הנה דוגמה איך: 75% מהישראלים שמגדירים עצמם כ"מרכז־שמאל" אומרים שהאריס טובה יותר לאמריקה. קל להבין מדוע. לישראלים האלה יש דעות דומות לדעות של המפלגה הדמוקרטית בנושאים כמו הפלות, דמוקרטיה, כבוד לזכויות המיעוטים. אך כששואלים אותם על המועמדים וישראל, רק 46% מהם בוחרים בהאריס כטובה יותר, בעוד השאר משנים את התשובה לטראמפ (10%), או ל"אף אחד" (22%), או ל"לא יודעים" (22%).
לרבים מהישראלים מהמרכז־שמאל קשה להצביע במפורש על טראמפ — טראמפ! — כעל הבחירה העדיפה. ועדיין, הם מבהירים את בחירתם בכך שהם נמנעים מלהמשיך עם האריס כשהשאלה משתנה. בטבלה שמופיעה כאן תוכלו לראות את כלל המעברים משאלת הטוב לאמריקה לשאלת הטוב לישראל. 15% ממי שאמרו שהאריס טובה יותר לאמריקה, עברו לטראמפ בשאלת הטוב לישראל. אף ישראלי לא עבר מטראמפ להאריס.
יש מי שעשויים לחשוב שזה מוזר. "טוב יותר לישראל" צריך לשקף אידאולוגיה. לכן, אולי היה אפשר לצפות שישראלים שתומכים נניח במשהו כמו "פתרון שתי המדינות", וישראלים שתומכים במשהו כמו "סיפוח" - לא יצביעו על אותו אדם כ"טוב יותר" לישראל. ועדיין, רוב ברור של ישראלים עושה זאת. למה? אולי כי בכל זאת יש כמה דברים שרוב הישראלים מסכימים עליהם, ואלה בדיוק הנושאים שבהם טראמפ נראה להם כבחירה הטובה יותר.
ניתן דוגמה ברורה ועכשווית. יש עוד, אבל נשתמש באחת: המעמד של אונר"א. לאחר שנים רבות שבהן הארגון הכביכול הומניטרי שירת בעיקר מטרה אחת – לשמר את בעיית הפליטים הפלסטינית כבעיה ולמנוע כל תקווה למציאת פתרון לפליטים שלא יפגע בביטחונה ובעתידה של ישראל – ישראל סוף־סוף איבדה את הסבלנות. ההשתתפות של עובדי אונר"א בטבח 7 באוקטובר ובמה שבא לאחריו הניעה את הכנסת לפעול. היא החליטה שישראל תנתק קשרים עם הסוכנות, ובכך תקשה על אונר"א לתפקד.
האו"ם הגיב כפי שהיינו מצפים שיגיב. ארה"ב הגיבה – ובכן, זה המקום שבו ה"טוב לישראל" מתממש – באמירה שהיא "מוטרדת מאוד". ארה"ב של ממשל ג'ו ביידן וקמלה האריס כינתה את אונר"א "שותף מרכזי". נזכיר: זו הסוכנות שנגדה הצביעו 92 חברי כנסת. היחידים שהתנגדו לניתוק הקשרים עם אונר"א היו חברי הכנסת הערבים – עשרה במספר. אין קונצנזוס מובהק מזה. אין סימן ברור יותר ש"טוב לישראל" פירושו לקבל את הרעיון שאונר"א אינה פתרון לשום דבר, היא בעיה שיש להזיז מהדרך.
מהי עמדתה של האריס ביחס לאונר"א? שגרירת ארה"ב לשעבר באו"ם, ניקי היילי, תיארה את המצב במדויק: "ארה"ב (בתקופת טראמפ) הפסיקה לתת להם מאות מיליוני דולרים... ביידן־האריס החזירו את הכספים". עמדת ממשל ביידן (ואין שום רמז לכך שהאריס התנגדה לעמדת הממשל) היא עמדה שכמעט כל הישראלים דוחים. זו לא עמדה שהקואליציה הימנית דוחה. זה לא "נתניהו" שדוחה. זה לא "המחנה שתומך בסיפוח" שדוחה. אלה נציגי כל הישראלים היהודים. 80% מהמדינה. קונצנזוס נדיר על מה שצריך לעשות, על מה שטוב יותר לישראל.
אפשר לקרוא לזה מבחן לקמוס. אפשר לראות בזה משהו שמאפשר להתנער, ולו לרגע, מהמחשבה השגרתית ש"טוב יותר" לישראל זה תמיד בעין המתבונן, נושא לוויכוח בין שניים או שלושה מחנות. לא תמיד: במקרה של אונר"א אין ויכוח. יש הסכמה. במקרה של אונר"א אפשר בהחלט לתת תשובה מה טוב יותר לישראל – בעיני הישראלים.
למה רוב גדול של ישראלים העדיפו את טראמפ על האריס? אונר"א היא התשובה.