כמה אהבנו את אירופה הקלאסית של פעם. לא היה תענוג ישראלי בורגני מובהק יותר מלטוס לאחת הבירות המשגעות ביבשת ולהתענג על מנעמי המקום. פריז, אח, פריז. שאנז אליזה, עיר האורות והתרבות, מאות שנים של יופי קסום שנדחסו למקום אחד. מסעדות שמפנקות את החך ואופנת קוטור. מה רע.

ורומא? ליבה של האימפריה העתיקה עם מונומנטים פסיכיים, פחמימות מטריפות וכדורגל. ולונדון? אהבה ישנה ואינסופית. הצגות, מוזיאונים (מאדאם טוסו, למשל. זוכרים את מייקל ג'קסון? כל ישראלי שמכבד את עצמו הצטלם איתו) והביג בן.

ואמסטרדם? התעלות עוצרות הנשימה, אופניים לרכוב עליהם ברחובות ידידותיים ושלל אטרקציות שהלהיבו ישראלים בעבר, ושהשתיקה יפה להן. כל תיור באחד המוקדים הללו כלל גם שופינג במרכז העיר בחנויות עם מגוון, ולעיתים גם מחיר, שיכולנו לחלום עליו. מסעדות ומלצרים בקלאס ומקומיים מסבירי פנים ומרובי נימוסים. איזו בריחה מישראל המזרח־תיכונית, המיוזעת, רוויית הפוליטיקה המלוכלכת, עמוסת הטרוריסטים והפיצוצים, המיסים והמתח המתיש. כיום מי יעז לבקר בכיכר מרכזית באחת מבירות אירופה? פחד מוות. 

לפני מספר שנים ביקרתי בלונדון, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שמשהו נדפק. עברתי באחד הרחובות הראשיים ופתאום, במעין זרות מוחלטת למקום, ראיתי עשרות טיפוסים עצומים, עם מיקרופון, נטועים בלב מרחב שבו פוסעים הולכי רגל, צווחים בטונים מבהילים כאשר מסביב להם כרזות ובדים שעליהם כיתוב בערבית. הם קראו בשבח מוחמד והאסלאם. היה קשה לי להבין את האנגלית שלהם, אבל קלטתי מספיק כדי להרגיש לא בנוח. 

עם השנים הביקורים שלי באירופה, אם לצורך עבודה ואם לבילוי, הפכו לסימפטיים פחות ופחות. הפכו למאיימים. תחושת הביטחון האישי הלכה והתערערה. היה ערב בבוא השנה הנוצרית החדשה בפריז שבו חשתי סכנה אמיתית. כל כך מסוכן, שאחרי כמה סיבובים ברחוב קיצרנו זוגתי דאז ואני את הבילוי שתכננו ללילה. רצנו למלון שהיה ליד בניין העירייה. הנוף מהחדר היה מהמם: אורות חג ומשטח החלקה על הקרח, אבל מתחת לחלוננו התגודדו מסות של צעירים אלימים, מתלהמים. מעט מאוד צרפתית, הרבה שפות אחרות. 

לכן אני לא מופתע ממה שקרה באמסטרדם. זו אבולוציה טבעית של הזנחה ועצימת עיניים. כבר שנים שאנחנו צועקים להם מישראל שיסתכלו טוב־טוב ויבדקו מי נכנס למדינות שלהם, והם בשלהם. 

בספר המאלף של דאגלס מארי, "המוות המוזר של אירופה", הוא מתאר את התהליכים שהובילו אותנו לנקודה העכשווית. איך ביטויים כמו גיוון, רב־תרבותיות ודומיהם מנעו דיון מעמיק במדיניות שאפשרה להמוני פליטים ממדינות מוסלמיות לשטוף את אירופה, בלי לחשוב לרגע על ההשלכות. כל מי שביקש ליצור שיח הושתק, קוטלג כגזען וכשונא מיעוטים. לא נתנו לאנשים לדבר עד שזה הפך למאוחר מדי. 

הבעיה היא לא בהגירה עצמה, אלא בתפיסת העולם של המהגרים. למשל, מי שהיגרו לאורך השנים לארצות הברית חיפשו ואימצו את מה שאמריקה הציעה: ההזדמנות למצוא אושר ועושר וחופש מרדיפה דתית. הזרים החדשים ביקשו לחתוך נתח מהעוגה תוך השתלבות בנרטיב הקיים. יהודים שהגיעו ממזרח אירופה, הודים, קוריאנים וסינים - הם לא רצו לשנות אלא למצוא את הנתיב שלהם בתוך החלום האדום־לבן־כחול. הם הפכו לאמריקאים. לפני הכל מתוך תפיסה שזו המדינה הטובה בעולם. החגים, המסורת המקומית, הכל התמזג לתוך מה שהם הביאו איתם מארץ הולדתם. 

גם ישראל היא קיבוץ גלויות עם נרטיב מאחד וברור: המדינה הזאת היא ביתנו הבטוח, הבית הבלעדי ופה נצרבנו לתוך ישראליות משותפת. באירופה, מסביר מארי, הפליטים המוסלמים שמרו על זהותם תוך התבדלות מוחלטת ודחיית הערכים שהעולם החדש שקלט אותם הציע. מביגוד, דרך אורח החיים ועד לתפיסה המוסרית של המציאות. הם הגיעו ממדינות אחרות למדינה חדשה, אבל התקיימו בה כאילו הם עדיין בביתם, מתוך בוז ליבשת הקולטת. ברוב חוצפתם זה קורה כשהם דורשים את הזכויות ורמת החיים שהמערב מציע להם. 

דוגמה מדהימה שמביא מארי היא סקרים שנערכו לגבי גילויי סובלנות כלפי קהילת הלהט"ב באנגליה. מהסקרים עולה שבערים הגדולות יש פחות סובלנות כלפי הקהילה לעומת רמת הסובלנות הגבוהה יותר בפריפריה. מסקנה מוזרה בהתחשב בכך שהקִדמה והגיוון נמצאים  בדרך כלל בערים הגדולות. אחרי ניתוח התוצאות הבינו שחלק גדול מאוכלוסיית לונדון מורכבת ממהגרים, בני הדור השני והשלישי שעדיין דבקים בערכים מתקדמים פחות, ומכאן התוצאות המטרידות. 

שיח ה־woke שצוין לעיל השפיע מאוד על מקבלי ההחלטות, על האקדמיה ועל התקשורת ואִפשר לתופעה להתעצם לממדים מפלצתיים. התוצאה היא רחובות לא בטוחים, מדינה שכורעת תחת עול תשלומי רווחה, ילודה מטורפת בקרב מהגרים, ובקצה אפילו הפוגרום באמסטרדם, לשעבר עיר החופש והיום עיר שנשלטת אפילו בשירותי השיטור (כוחות השיטור בהולנד קלטו מהגרים רבים כדי להקל, באופן אירוני, על הממשק עם מהגרים, מה שמתפוצץ בפנים של הרשויות ההולנדיות) בידי שונאי ישראל והמערב.

באחד משלטי החוצות של אדרי מדיה בתל אביב שמתנשאים מעל איילון נכתב באנגלית: "לשחרר את אירופה". נדמה לי שזה מאוחר מדי, היא נכבשה. 