אולי דווקא המרכז־שמאל הישראלי צריך לשאוב קורט של עידוד מניצחונו הברור של דונלד טראמפ בבחירות בארה"ב. כן – המרכז־שמאל! כמובן, מי שניצח בארה"ב אינו בדיוק המודל המנהיגותי שמרכז־שמאל במדינה כלשהי שואף אליו. כך שהעידוד לא יכול להיות במרחב הרעיוני. הוא יכול להיות רק עידוד במרחב המבני. מהותו: דמוגרפיה אינה גזירת גורל. טראמפ והמחנה שלו סיפקו הוכחה שדמוגרפיה חברתית אינה מבשרת תוצאה פוליטית הכרחית.
בארה"ב התובנה הזאת התבטאה בשיעורם העולה של תומכי טראמפ מקרב קבוצות שפעם נחשבו לכאלה שאמורות להבטיח רוב דמוקרטי לעשרות השנים הבאות. היספנים ושחורים הצביעו פחות לדמוקרטים ויותר לטראמפ. התחזית הדמוגרפית קבעה: ככל ששיעור ההיספנים באוכלוסייה יעלה, כך המחנה הדמוקרטי יתחזק. המציאות הוכיחה: שיעור ההיספנים באוכלוסייה ממשיך לעלות, וחלקם מצביעים לדונלד טראמפ. למה? "הלטינים עברו לטראמפ מסיבות מורכבות רבות, כולל סקסיזם, שמרנות דתית, גזענות (או רצון להיטמע ברוב הלבן)", כתבה סוקיטל גונזלס ב"אטלנטיק". אבל, המשיכה, "התשובה הפשוטה ביותר היא לרוב הטובה ביותר: בעיני רבים, טראמפ מייצג שגשוג. והיכולת לשגשג כלכלית היא מה שמגדיר את אמריקה. אנשים מאמינים בזה, כי אמריקה אמרה להם את זה".
ולמה כל זה אמור לעודד, לפחות קצת, את המרכז־שמאל הישראלי? היזכרו בהפגנות של תקופת הרפורמה המשפטית. הפגנות שבהן צד אחד צעק "דמוקרטיה", וצד שני צעק "דמוגרפיה". באמריקה – השמאל הוא זה שצעק "דמוגרפיה". או בעיקר זה שבנה הרים של תקוות על דמוגרפיה. התקוות נכזבו. דמוגרפיה אינה גזירת גורל. היספנים יכולים לשנות את דעתם ואת הצבעתם. חרדים, מזרחים, דתיים, מסורתיים – גם הם יכולים.
שאלת הסיפוח
כמה מהציבור צריך לתמוך בסיפוח ביהודה, שומרון ועזה, כדי שיהיה סיפוח ביהודה, שומרון ועזה? זו שאלה שלא קל להשיב עליה. גם לא קל לשאול אותה. כי קודם צריך להגדיר למה מתכוונים כשאומרים "סיפוח", ולמה מתכוונים כשאומרים "תומכים בסיפוח". תומכים באיזו התלהבות? תומכים באילו נסיבות? תומכים באיזה מחיר? את השאלות האלה צריך לשאול לנוכח הודעתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ששנת 2025 תהיה שנת סיפוח, וגם לנוכח הדיווחים על דיונים בנושא הזה בסביבת ראש הממשלה (דיווח של עמיחי שטיין בכאן 11).
למה מתכוון סמוטריץ' – לא קל לדעת. למה בנימין נתניהו – קשה עוד יותר. אולי הם מתכוונים לסיפוח מוגבל, מקומי. סיפוח של מעלה אדומים, או של אריאל. אולי הם מתכוונים ליותר מזה. תיאורטית, אפשר לרצות לספח גם את כל השטח שישראל שולטת בו. אבל יהיה לזה מחיר גדול, גם במסגרת היחסים של ישראל עם מדינות אחרות, וגם בעול הביטחוני והכלכלי שיוטל על ישראל בעקבות צעד כזה. וכל זה, כמובן, גם אם מניחים בצד שאלות של מוסר, שנוגעות לנכונות לשלוט על קבוצה גדולה של אוכלוסייה שאין לה זכויות פוליטיות מלאות.
אז כמה תמיכה צריך כדי לבצע מהלך כזה? לזה יש תשובה עם שני סעיפים. סעיף ראשון – תמיכה חיצונית. ישראל צריכה מידה של לגיטימציה חיצונית למהלך כזה, והסיבה שהנושא עולה מחדש לדיון היא תקוותם של חלק משוחרי הסיפוח שהנשיא הנבחר בארה"ב, דונלד טראמפ, יסכים לתמוך במהלך כזה. לא בטוח שהתקווה הזו מבוססת על הערכה נכונה של כוונות הנשיא, אבל נמתין ונראה. סעיף שני – תמיכה פנימית.
ממשלה לא יכולה לעשות כל דבר. היא צריכה לגיטימציה חברתית. קואליציית נתניהו רצתה להעביר רפורמה משפטית מקיפה ונכשלה, משום שהמחיר הציבורי היה גבוה מדי, והממשלה (בצדק) נבהלה ונסוגה. לפחות לזמן מה. גם למהלך של סיפוח תידרש לגיטימציה חברתית. אחרת לא יהיה אפשר לגייס את המשאבים הנדרשים למימוש שלו.
מכאן אפשר לעבור למספרים. נניח שרבע עד שליש מהציבור בישראל תומך בסיפוח, האם זה מספיק כדי להוציא סיפוח לפועל? זה לא מספר מומצא. בהרבה מאוד סקרים, זה הנתון שמתקבל. לדוגמה, בסקר מנובמבר 2023 של "מיתווים – המכון הישראלי למדיניות־חוץ אזורית", 28%, ושליש מהיהודים. לפי סקר ישן יותר מיוני 2020 של חדשות 12, "רק" 34% תומכים בסיפוח. גם בסקר ממאי 2020 של "מפקדים למען ביטחון ישראל", כתוב ש"רק" 26% תומכים בסיפוח. כמובן, המילה "רק" מבטאת הנחה ששליש מהציבור זה מעט. אפשר לטעון גם ההפך – שליש זה המון. וכל זה לפני שביררנו את מהותו של הסיפוח. וגם זה צריך בירור. יש סיפוח חלקי, שתהיה לו תמיכה גדולה יותר. יש סיפוח נרחב, שתהיה לו תמיכה קטנה יותר.
נפנה לשאלות על סיפוח בעזה: בסקר מאוגוסט האחרון נמצא רוב גדול בעד סיפוח של צפון רצועת עזה. סקרים חדשים יותר מאפשרים לזהות כיצד הצעה לסיפוח וליישוב אזור מוגבל יותר – כמו צפון הרצועה – זוכה לתמיכה גדולה יותר מהצעה לסיפוח וליישוב אזור נרחב יותר.
בסקר שערכנו בשבוע שעבר (סקר JPPI – המכון למדיניות העם היהודי) הצענו שתי אפשרויות: "צריך להקים יישובים יהודיים בצפון רצועת עזה בשטח שגובל כיום בישראל", או "צריך להקים מחדש גם את יישובי גוש קטיף (חלקם או רובם) שהם בעומק הרצועה". מהשאלות האלה אפשר להוציא כותרות בכמה דרכים. אפשר לכתוב: שליש מהיהודים בישראל תומכים בסיפוח והתיישבות בעזה. אפשר לכתוב: פחות מחמישית מהיהודים בישראל תומכים בסיפוח והתיישבות בגוש קטיף. אפשר אפילו לכתוב ש"רק" 16% מהיהודים בעד התיישבות בגוש קטיף.
אבל בהנחה שמי שתומכים בהתיישבות בגוש בוודאי תומכים בהתיישבות בצפון הרצועה, אז אנחנו כבר לא באזור ה"רק". כי מדובר על יותר משליש. ובעצם, אולי גם זה "רק", כי מול השליש הזה יש שני שלישים שמתנגדים להקמת יישובים יהודיים ברצועת עזה (מהיהודים – מהערבים כמעט כולם מתנגדים).
את הנתונים האלה אפשר להציב מול שאלה אחרת ש־JPPI שואל בסקריו כבר כמה פעמים. שאלה על "תפיסות עולם" ביחס למדיניות העתידית של ישראל בזירה הפלסטינית. אחת מתפיסות העולם שמוצעות לבחירה היא "ישראל צריכה לחזק את השליטה שלה על הפלסטינים, להרחיב את ההתנחלויות, לשקול את פירוק הרשות הפלסטינית ואולי סיפוח ביהודה ושומרון". כמה תומכים באפשרות הזאת? במרץ שעבר – יותר משליש. השבוע – שוב יותר משליש. כלומר, זה נתון יציב. נתון שמייצג תפיסת עולם, ולא גחמה רגעית במענה לאירוע שקרה לאחרונה. אבל זה גם נתון מוגבל בהקשר לדיון על סיפוח, כי הנוסח אומר "אולי סיפוח ביהודה ושומרון". "סיפוח ב" זה לא "סיפוח של", ו"אולי" זה לא "בטוח".
ובכל זאת נאמר: כשליש מהיהודים. זה בערך שיעור התומכים בסיפוח מסוים בתנאים מסוימים, באזורים מסוימים, במחיר מסוים. האם שליש זה "רק" – כי יש יותר משליש שמתנגדים? לדעתי שליש זה לא "רק". שליש זה הרבה, אולי אפילו הרבה מאוד. כי שליש זה אומר רוב מקרב תומכי הקואליציה. וכאשר ממשלה נדרשת לקבל החלטות, הרוב שהיא בוחנת אינו רוב הציבור, אלא רוב המצביעים שלה. דוגמה: גיוס חרדים. יש רוב גדול מאוד בציבור בעד גיוס חרדים, בעד סנקציות על חרדים. זה לא השפיע על הסוגיה הזאת, כל עוד היה רוב בקרב תומכי הקואליציה להמשך ההסדר הקיים.
מדוע אנחנו רואים כעת סדקים מסוימים בנכונות הממשלתית ללכת לקראת החרדים? מי שתמים יאמר: כי המצב הביטחוני השתנה, ויש הכרח לגייס יותר חיילים. מי שציניקן יאמר: כי ניכרת שחיקה מהירה בתמיכה של תומכי הקואליציה בפטור לחרדים.
ובמילים אחרות: שיעור התמיכה של ישראלים בסיפוח הוא מספיק גדול כדי שהממשלה תשקול אותו ברצינות בהינתן שני תנאים. הראשון – תחושה שסיפוח לא יוליד התנגדות חברתית מהסוג שממשלה לא יכולה לעמוד בו (כמו סרבנות נרחבת לשרת בשטחים, או השבתה ארוכה של המשק). אם מותר לנחש, לא תהיה התנגדות כזאת. למה? כי בנסיבות שנוצרו אחרי 7 באוקטובר, גיוס של המוני ישראלים להפגין ולמחות נגד מהלך של פגיעה בפלסטינים לא יהיה דבר קל. השני – תמיכה של הממשל האמריקאי. אם טראמפ יאמר לא, זה יהיה לא. ובמילים פשוטות: במצב המתקיים כיום בישראל רק אדם אחד יקבע אם ישראל כן או לא תספח שטחים ביהודה, שומרון ועזה.
הפטור והמוטיבציה
יותר מ־500 משרתים ובני משפחה מדרגה ראשונה השיבו לסקר. זו הקבוצה שאנחנו מכנים "קהילת המשרתים", וחוזרים לשאול אותה שאלות מעת לעת. הרעיון והיוזמה הם של הארגון "ישראל חופשית". העבודה של המדד, בעזרת הפאנל של ד"ר אריאל איילון. הנתונים הם הנתונים. אנחנו לא עושים מניפולציות על הנתונים. וזה כבר הסקר הרביעי של קהילת המשרתים. מתוך ה־506 שהשיבו הפעם, 355 השיבו גם על סקרים קודמים. כך שיש לנו יכולת לראות תזוזות של משיבים מעמדה לעמדה.
ניתן דוגמה איך זה עובד: בפעם הקודמת, 163 משיבים מתוך המשיבים החוזרים אמרו שצריך "לחייב את רוב החרדים בגיוס, ולשלול זכויות והטבות ממי שלא משרתים". מתוך אלה, 124 נשארו בעמדה הזאת גם באוקטובר, אבל קבוצה גדולה למדי, של 25 משיבים, עברו לעמדה היותר תובענית, "לחייב את רוב החרדים בגיוס ולהעמיד לדין ולהעניש את מי שלא משרתים". וכמה עברו לעמדה פחות תובענית? 5 בסך הכל. כלומר, אפשר לזהות הקשחה בקרב משיבים חוזרים בתביעה הנחרצת של רובם לגייס חרדים. מסך כל המדגם, 47% בעד חיוב בגיוס וסנקציות על מתחמקים. עוד 19% בעד חיוב בגיוס והעמדה לדין של מתחמקים. זו עלייה קלה בסך כל המחייבים גיוס לכולם מהסקר הקודם באוגוסט.
לסקר של קהילת המשרתים יש חשיבות. אומנם – למשרתים וללא משרתים יש משקל שווה בהצבעה לכנסת. כך שלקול של "משרת" ולקול של "לא משרת" יש כוח פורמלי זהה. ובכל זאת, המשרתים הם הנושאים בנטל, וכאשר הכנסת שוקלת העברת חוקים שהמשרתים מתנגדים להם, או מסתייגים מהם (או תומכים בהם), אפשר שתהיה לזה השפעה בפועל על הנכונות לשרת. ולכנסת, בצד הרצון שלה לרצות את המצביעים, יש אחריות לדאוג לכך שצה"ל יוכל להמשיך לקרוא לחזית את בני ובנות קהילת המשרתים.
אם המשרתים ירגישו שהגיעו מים עד נפש, אם המשרתים ירגישו שהמדינה מתייחסת בשוויון נפש להרגשה שלהם – אפשר שתהיה לזה השפעה על המוטיבציה שלהם. איך אני יודע? כי זה מה שהרבה מהם אומרים.
33% אמרו החודש ש"העברת חוק שיפטור את רוב החרדים משירות בצה"ל" עלולה לפגוע באופן ממשי במוטיבציה שלהם לשרת. זה אומר: אחד מכל שלושה משרתים. עוד כרבע אמרו שהעברת חוק כזה עלולה "קצת לפגוע" במוטיבציה שלהם לשרת. וביחד – יותר ממחצית מקהילת המשרתים אומרים שעלולה להיות פגיעה כלשהי במוטיבציה שלהם. וכאשר שואלים אותם על מוטיבציה של "אחרים" (כלומר, אין מצב של אי־נעימות לומר על עצמם שהמוטיבציה תרד), 44% מנבאים ירידה ממשית, ועוד 34% מנבאים "קצת ירידה". ובסך הכל, טוב, אתם יודעים לעשות את החשבון הפשוט הזה.
כפי שכל ישראלי יודע, לקואליציה יש מוטיבציה לחוקק פטור לחרדים, או לחלקם, בעיקר מסיבות פוליטיות. כמובן, יש בקואליציה גם מי שסבורים שהפטור הגורף, או הכמעט גורף, הוא דבר ראוי. אבל רובם לא סבורים כך. רובם יאמרו שצריך להתנהל תהליך שסופו עלייה – או עלייה משמעותית – בשיעורם של החרדים שמשרתים בצה"ל. אבל מהלכים שיכולים לקדם את המטרה הזאת, שמשמעותם הפעלת לחץ כלכלי או אחר על החברה החרדית, הם מהלכים שמערערים את היציבות של הקואליציה.
באופן טבעי, מי שחברים בקואליציה חושבים – גם כי זה טוב להם, ואולי גם משום שהם מאמינים שזה מה שחשוב לישראל – שצריך לתעדף את יציבות הקואליציה על גיוס חרדים. בגלל העניין הזה ראוי לבדוק בנפרד את עמדות המשרתים תומכי הקואליציה מול עמדות המשרתים מתנגדי הקואליציה.
אבל רגע – מה זה "תומכי הקואליציה"? אפשר להציע לזה שתי תשובות. הראשונה – מי שהצביעו לקואליציה בבחירות 2022. השנייה – מי שאומרים שיצביעו לקואליציה גם אם ייערכו בחירות היום. כמובן, יש הבדל בין שתי הקבוצות האלה, שאפשר לראות אותו כמעט בכל הסקרים. חלק ממצביעי הקואליציה ב־2022 כבר לא רוצים להצביע לאחת ממפלגות הקואליציה. הם עברו למפלגות אחרות או יושבים על הגדר. זה משתקף בסקרי המנדטים (כפי שאפשר לראות בנתוני ממוצע הסקרים של המדד, לקואליציית ה־68 של היום יש בערך 53 מנדטים אם הבחירות ייערכו היום).
מה זה אומר? שאם אנחנו מסתכלים על מה שחושבים תומכי הקואליציה של היום ועל מה שחושבים מצביעי הקואליציה של 2022, יכול להיות שנמצא הבדלים, כי אלה קבוצות קצת אחרות. יש מי שנשארו לתמוך בקואליציה, ויש מי שתמכו ועזבו. בקבוצת המצביעים נמצא את כולם, בקבוצת התומכים נמצא רק את מי שנשארו.
הנה החלוקה של עמדות חברי קהילת המשרתים מצביעי הקואליציה מול עמדות חברי קהילת המשרתים תומכי הקואליציה. מצביעי הקואליציה זה כל מי שרצו את הקואליציה הזאת ב־2022. תומכי הקואליציה זה כל מי שרוצים אותה גם עכשיו.
ומה ניכר בקלות בנתונים: ששאלת גיוס החרדים היא שאלה שמפצלת את שתי הקבוצות האלה. 50% ממצביעי הקואליציה – כולל מי שעזבו אותה – תומכים בסנקציות או בהעמדה לדין של חרדים שלא מתגייסים. אבל בקרב תומכי הקואליציה של היום, הנתון הזה צונח ל־38%. למה? התשובה כמעט מובנת מאליה. חלק ממי שהצביעו לקואליציה לפני שנתיים עזבו אותה, בין השאר, בגלל ההתעקשות שלה להמשיך את הסדר הפטור לחרדים. ובמילים אחרות: הקואליציה איבדה תומכים שאחד המאפיינים שלהם הוא תמיכה גבוהה יותר בהטלת חובת גיוס על החרדים.
ושימו לב: הסקר הזה הוא סקר של קהילת המשרתים. אבל בקרב מצביעי ותומכי הקואליציה יש הרבה מאוד לא משרתים. כלומר, כאשר ראשי הקואליציה מביטים בתמונה המלאה, שכוללת את המצביעים המשרתים ואת המצביעים הלא משרתים (כמעט כל החרדים), הם רואים תמונה אחרת. הם רואים תמונה שבה אובדן התמיכה פחות חריף. מה שמוביל לאתגר שהם צריכים להתייחס אליו: אם לעשות את השיקול מול כלל התומכים (ואז העברת חוק פטור היא מעשה יותר סביר), או לעשות איזון של השיקול מול התומכים פוליטית ומול המשרתים ביטחונית (ואז עולה משקלם של המתנגדים לפטור).
קצת מסובך? לא מסובך. יש שיקול ביטחוני. קהילת המשרתים אומרת שהמוטיבציה שלה תרד אם יועבר חוק פטור. זה מאוד ברור. וגם מסוכן. אפילו מקרב המשרתים שהצביעו לקואליציה, 45% אומרים שהמוטיבציה תיפגע מול 40% שאומרים שלא תיפגע.
יש גם שיקול פוליטי: חלק ממי שעזבו את הקואליציה עשו זאת כנראה משום שעמדתם בנושא גיוס חרדים שונה מזו של הקואליציה. מול שני אלה עומד השיקול הקואליציוני: הרצון שלא לסכן את יציבות הקואליציה. למעשה, השיקול הקואליציוני בנוי משתי קומות: קומה ראשונה, להעביר חוק כדי לשמר את הקואליציה. קומה שנייה: לשרוד בשלטון מספיק זמן כדי להשכיח את החוק ולשנות את סדר היום, וכך להחזיר גם את מי שעזבו את הקואליציה בגלל ההתנגדות שלהם לפטור.
הנה, על זה הקואליציה בונה: על הזיכרון הקצר של המצביעים. היא בונה על זה שכאשר יירד עול המילואים, וכאשר חוק הפטור יהיה חדשות ישנות, הציבור שהצביע לקואליציה ושאינו רוצה בחוק פטור, ישכח ויסלח.