פרשת גניבת המסמכים המסווגים והדלפתם מסעירה בשבועות האחרונים את הציבור, ולצערנו הרב, אף היא הפכה בעת הנוכחית לוויכוח פוליטי. ואולם, הניסיון להשוות בין הדלפות של ידיעות שונות לבין העברת מסמך המוגדר כידיעה סודית מצה"ל לעיתונות בחו"ל במטרה "לעקוף" את הצנזורה – נדון לכישלון.
העבירות הנוגעות להחזקה וגילוי של ידיעות שאסור לגלותן נחלקות לאיסור כללי ולאיסור פרטני הנוגע לידיעה סודית. האיסור הכללי קובע כי אסור לעובד ציבור להעביר ללא סמכות כדין ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו למי שאינו מוסמך לקבלה. כך למשל, שוטר המדליף מידע מחקירה מתנהלת או עובד משרד ממשלתי המדליף החלטה שהתקבלה על ידי השר וטרם פורסמה לציבור.
האיסור הכללי קבוע בסעיף 117 לחוק העונשין ולשונו: "עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה... דינו - מאסר שלוש שנים". אלו המקרים "הקלאסיים" של "הדלפות" לעיתונות.
החקירה בעניינם של דובר ראש הממשלה אלי פלדשטיין וחיילים נוספים נוגעת לסוג אחר וחמור יותר של עבירות, והן העברת מידע סודי.
סעיפים 113 ו־113א לחוק העונשין אוסרים על החזקה או מסירה של ידיעה סודית בידי מי שאינו מוסמך לכך. "ידיעה סודית" מוגדרת כ"ידיעה אשר ביטחון המדינה מחייב לשמרה בסוד, או ידיעה הנוגעת לסוג עניינים שהממשלה, באישור ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הכריזה, בצו שפורסם ברשומות, כי הם עניינים סודיים.
ידיעה אשר תוכנה, צורתה, סדרי החזקתה, מקורה או נסיבות קבלתה מעידים על החובה לשמרה בסוד, חזקה היא כי ביטחון המדינה מחייב לשמרה בסוד, אלא אם כן הוכח אחרת".כלומר, כשהידיעה קשורה לביטחון המדינה, אזי מדובר בעבירה חמורה בהרבה מהאיסור הכללי.
תחום "ליבת הסוד"
בהנחיות היועצת המשפטית לממשלה בדבר "מדיניות אכיפה בעבירות הנוגעות למסירת מידע האסור בגילוי", נקבע הליך פלילי בתחום זה שיושפע משלושה שיקולים מרכזיים: האחד, הפגיעה (או פוטנציאל הפגיעה) באינטרסים חיוניים הנובעת מעצם טיבו של המידע.
השני, תוחלת החקירה ומורכבותה (במקרים שבהם לא ברורה זהות מוסר המידע), השלישי, במקרים הרלוונטיים לכך – חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. עוד נקבע כי "יש לבחון האם מדובר במידע שגילויו עלול להביא לפגיעה בביטחון המדינה, בחיי אדם, בהליכי חקירה או באינטרסים חיוניים אחרים, וכן את עוצמת הפגיעה כאמור".
כך למשל, אם המידע שנמסר מצוי ב"ליבת הסוד" (כאשר עסקינן במידע ביטחוני למשל) וגילויו עלול להביא לפגיעה משמעותית בביטחון המדינה, וככל שההסתברות להתרחשות הפגיעה כתוצאה ממסירת המידע היא גבוהה – הנטייה תהיה למצות את ההליך הפלילי עם החשוד.
כך היה למשל בעניינה של ענת קם, אשר במהלך שירותה הצבאי כחיילת בלשכת מפקד פיקוד המרכז אגרה מסמכים ומצגות מסווגים רבים ברמות סיווג ביטחוני שונות. בסמוך לשחרורה מצה"ל העתיקה את תוכני התיקייה לשם פרסום המסמכים בציבור ומסרה אותם לעיתונאי אורי בלאו בדיסק. ענת קם הורשעה בעבירות של מסירת ידיעה סודית ונגזרו עליה ארבע וחצי שנות מאסר.
השאלה העיקרית היא כמובן עד כמה המסמך שהועבר לפלדשטיין והודלף לעיתונות בחו"ל הינו סודי וקשור לביטחון המדינה. לרעתו של פלדשטיין עומדת ההחלטה של הצנזורה שלא להתיר את פרסום המסמך בתקשורת הישראלית. בחוק העונשין נקבע כי החלטת הצנזורה היא שיקול ממשי בבחינת הפגיעה בביטחון המדינה בעצם פרסום הידיעה.
אישר רטרואקטיבית
מן העבר השני, מי שיכול לכאורה "לחלץ" את פלדשטיין מתחום העברה של ידיעה סודית הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. לראש הממשלה, כמי שאחראי על גופי הביטחון, המוסד והשב"כ, הסמכות לקבוע כי ידיעה מסוימת אינה סודית עוד, וכי אין בפרסומה פגיעה בביטחון המדינה.
כך למשל, בג"ץ דן בעתירה שדרשה לפתוח בחקירה פלילית כנגד ראש המוסד לשעבר יוסי כהן בשל ריאיון שבו נטען כי חשף שיטות ואמצעים של פעילויות מבצעיות שביצע המוסד.
בג"ץ דחה את העתירה וציין כי ראש המוסד הוא "הגורם המוסמך" לאשר פרסום של ידיעה הקשורה למוסד, ולכן בסמכותו לפרסם ידיעות מסוג זה, ולא יהיה בכך משום מסירת ידיעה "סודית" שלא בסמכות, שכן הוא התיר לעצמו לפרסם זאת. בדומה, אם ניתן היתר של נתניהו לפרסום המסמך, יכולה לעמוד לפלדשטיין הגנה טובה.
ואולם חשוב לזכור שגם אם חשודים פלדשטיין והחיילים הנוספים בעבירות חמורות, חובה על רשויות האכיפה לשמור על זכויות היסוד של החשודים, לפעול במידתיות.
דומה שזכויות החשודים הופרו, היחס לנחקרים היה קשה ונוקשה, ומשך ימים ארוכים נמנע מפגש עם עורך דין. תופעות אלה יש לגדוע ממערכת אכיפת החוק הישראלית.