1
משפטי זחאלקה
תקופת חגי תשרי היא הזדמנות מצוינת למחשבות. בדרך כלל נוגות. ימים נוראים וכר. לא שאין אקטואליה לדווח עליה. אצלנו תמיד תהיה אקטואליה. ירושלים בוערת, אירופה מוצפת פליטים, ביבי ואובמה נפגשים. כל זה יכול לחכות. השבוע אכתוב על שני אנשים שמפחידים אותי. שניים שהשפעתם קשה ונזקם כבד. שניהם מסמלים בעיני פופוליזם זול, דורסני ומסוכן ששום דבר טוב לא יוכל לצאת ממנו חוץ, אולי, מכמה קולות בקלפי. שניהם שליחי ציבור שיכולים היו לפעול לאיחוי קרעים, לגישור על פני פערים, למציאת מכנה משותף. במקום זה הם מלבים את האש ורוקדים על הדם.
נתחיל בג׳מאל זחאלקה. נאום ה״את לא אומרת לי שלום״ שנשא מעל בימת הכנסת לפני כעשרה ימים היה, לטעמי, אירוע מזעזע. הוא קיבל קצת כותרות, שוטט ברשת החברתית יומיים־שלושה וגווע. נדמה לי שהנאום הזה מגדיר ומכיל את הבעיה הקשה שיש לנו עם מי שאמורים להיות מנהיגי המגזר הערבי בישראל. אל תקלו ראש בבעיה הזו. היא עלולה לפוצץ עלינו כאן את הכל. קחו שנאה, צביעות ודמיון מפותח, תוסיפו להם את רכיבי חיינו בארץ המסוכסכת הזו, ותקבלו אסון.
קודם כל, הטון. זחאלקה לא נשא את הנאום שלו. הוא צרח אותו. עוד רגע היה יורק מעל הדוכן. עיניו רשפו, שפת הגוף שלו הייתה אלימה, שפת המילים בוטה, הוא נופף בידיו וכשירד סוף־סוף מהדוכן ציפיתי שיבעט במישהו (או בדוכן עצמו). הוא דווקא התחיל בשקט, עם ה״אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה״, הפתיחה המסורתית, ואז הטריף את עצמו, כמעט בבת אחת. מהשנייה ה־45 של האירוע המחריד הזה ועד סופו, ארבע דקות מלאות נוספות, הוא עמד וצרח.
ועל מי? על אביגדור ליברמן? לא. על בצלאל סמוטריץ'? ממש לא. הוא צרח וצווח על סתיו שפיר. כן, אני יודע, הג׳ינג׳ים יכולים להיות מאוד מעצבנים, ובכל זאת. כולה סתיו שפיר. קודם כל, היא לא אומרת לו שלום. הייתם מאמינים? היא נתקלת בו במסדרון ומתעלמת. גזענית שכמותה. חטאה של שפיר היה שהעלתה ספקולציה שלפיה ח״כים מהרשימה המשותפת מתכננים דיל עם נתניהו בעניין מתווה הגז. אז זחאלקה עלה לדוכן ועשה קציצות משפיר, ואחריה מכל מפלגת העבודה, ואחר כך ממפלגת העבודה ההיסטורית, שלדבריו הייתה הרבה יותר רצחנית וקטלנית לערבים מהליכוד והימין.
זחאלקה הטיח בח״כים של העבודה, או המחנה הציוני, סדרה של עלבונות והאשמות שלא היו מביישים את התובע במשפטי נירנברג. רצחתם עשרות אלפי ערבים, גזלתם לנו את האדמות, אתם משתינים עלינו מלמעלה, גזענים, אתם האבא והאמא של הגזענות, סתיו שפיר רוצה להטיף לי מוסר, תתביישי לך! תתביישי לך! הפנים שלכם מכוערות, מכוערות, מכוערות!!
קודם כל, הוא עשה למחנה הציוני טובה גדולה. אם אני בוז׳י, או מי שלא יבוא במקומו (אם וכאשר), בקמפיין הבא מופע הצווחות של זחאלקה הוא תשדיר הבחירות הכי מוצלח שלי. הנה, אפילו הערבים אומרים שאנחנו לא שמאלנים. להפך, אנחנו זוללי ערבים לתיאבון. יש לנו את זה מוקלט ומצולם. תאכל אבק, ביבי.
• • •
וברצינות: זחאלקה לא לבד. יש סביבו ברשימה המשותפת לכאורה עוד כמה פרובוקטורים לא פחות מוצלחים, צבועים ומסוכנים ממנו. אגב, נדמה לי שלא כל הח״כים הערבים כאלה. אני יודע שאולי אני עושה לו עכשיו נזק, אבל אין ברירה,
צריך להגיד את האמת: נדמה לי שח״כ איימן עודה קצת שונה מהמיינסטרים הערבי הפרלמנטרי המטורלל הזה. לפני זחאלקה היה אחד, ד״ר עזמי בשארה, בוגד עם רישיון שנמלט מאימת הדין ומאז יושב תחת גפנו ותאנתו בקטאר ומפיץ משם את הרעל הקבוע שלו. לצערי, גם ח״כים נוספים כמו ידידי אחמד טיבי נמצאים בחבורה הזו, אחד המהוללים שבהם היה טאלב א־סנע, שבמהלך הקדנציות המרעילות שלו הצליח גם לאבד איזה 15 דרכונים דיפלומטיים, ויש עוד דוגמאות רבות.
מה אני רוצה מהם, בעצם? שיגידו את האמת. זה הכל. לא, אני לא חושב שמצבם של ערביי ישראל אידיאלי. רחוק מזה. יש הרבה מה לתקן ביחסה של המדינה לערביי ישראל. יש ממשלות שפועלות בכיוון, יש ממשלות שלא. יש קיפוח, יש הזנחה, יש אפליה. ואחרי שאמרנו את כל זה, יש גם אמת ברורה, יציבה ומוצקה שניצבת לעיני כל ואי אפשר להכחיש אותה. מצבם של ערביי ישראל הוא הטוב ביותר, בהפרש עצום, ממצבם של כל יתר הערבים במזרח התיכון. נקודה. תבדקו אותי.
גם במדינות העשירות כמו סעודיה ונסיכויות המפרץ, המצב פחות טוב מאשר בישראל. העושר באותן מדינות מתמקד בשכבה דקה של אצולת מלוכה. כל השאר, אזרחים פשוטים. החופש בישראל גדול פי כמה, הדמוקרטיה בישראל אמיתית (עדיין), מערכת הבריאות, המשפט, החינוך, התשתיות, הכל הרבה־הרבה יותר מפותח, לא רק במגזר היהודי, גם במגזר הערבי. אפשר למדוד את הכל גם במספרים. תוחלת חיים. אחוזי תמותת תינוקות. השכלה. רמת חיים. הכנסה ממוצעת. מי שיבדוק יבין שערביי ישראל חיים בגן עדן.
ג׳מאל זחאלקה צריך לכרוע לחמש התפילות המוסלמיות כל יום ולהודות לאללה ששלח לכאן את היאהוד שבנו מדינה מודרנית ומפוארת שבה הוא אזרח שווה זכויות. תאר לעצמך, ג׳מאל, שזה לא היה קורה. שבמלחמת העצמאות אנחנו היינו מפסידים ואתם מנצחים. קודם כל, ברור לשנינו שהיהודים היו מושלכים לים. מאיפה אני יודע? כי הבטחתם שתעשו את זה ומהרקורד ההיסטורי שלכם וממה שאני רואה מסביב, זה גם הגיוני. ומה אז? אחרי שאנחנו שוחים לכיוון הכללי של קפריסין? איפה הייתם היום?
אני אגיד לך איפה הייתם היום: משהו בין סוריה, לבנון, עיראק, ירדן, תימן ולוב. תעשה ממוצע, אם אתה רוצה אתה יכול להוסיף את מצרים, ובדיוק שם הייתם היום. רוב הסיכויים שעכשיו היית מיטלטל על רפסודת גומי מקרטעת בדרך לאיזה אי יווני, או נדחק באחוריה של משאית צפופה בניסיון לגנוב את הגבול הסרבי, או האוסטרי, או ההונגרי. כל זה בהנחה שהיית שורד את הדיקטטור הערבי התורן, או ארגון הטרור המקומי, ולא מאבד את ראשך לטובת איזה קיצוני מחורפן. מאיפה אני יודע את זה? אני מסתכל סביב. כך נראים חיי חלק גדול מהערבים שלא זכו להיות מיעוט במדינת היהודים. במקרה הרע הם נטבחים, מגורשים או מעונים, במקרה הטוב הם חיים בעוני, במדינה לא מפותחת, עם תוחלת חיים נמוכה, רמת חיים נמוכה ואופק שחור.
ערביי ישראל היו אמורים לבנות את הגשר בינינו לבין שכנינו. במקום זה, הם הורסים אותו. במהומות אוקטובר 2000 נהרגו 13 מהם והאדמה רעדה. אם המהומות הללו היו פורצות באוקלהומה, היו נהרגים 130. מצטער, אני לא מוכן שאלפי ערבים יחסמו עורקי תחבורה ראשיים במדינה, ינפצו וישרפו כל מה שסביבם ויצעקו ״מוות ליהודים״.
הם חסרו לי, ערביי ישראל, בכמה רגעים היסטוריים חשובים. חסר היה לי קולם אחרי ועידת קמפ דיוויד בשנת 2000, ואחרי שאהוד אולמרט הגיש את הצעת השלום שלו לאבו מאזן ב־2008, ואפילו עכשיו, אחרי שביבי נתניהו הלך כברת דרך משמעותית מאוד במו״מ החשאי שניהל בלונדון, ואחר כך באמצעות ג׳ון קרי ומרטין אינדיק מול אבו מאזן. בכל הפעמים הללו, היו על השולחן הצעות שלום מרחיקות לכת שהכילו הקמת מדינה פלסטינית עצמאית כמעט על כל השטח שנכבש במלחמת ששת הימים, או לפחות כמות שווה לו. בכל הפעמים הללו הפרטנר הערבי התאבן ונעלם.
ברגעים האלה הייתי מצפה מחברי הכנסת הערבים שיגידו משהו אמיץ. שידחקו באחיהם מעבר לקו הירוק לעשות מעשה. או לפחות להמשיך לדון על בסיס ההצעה שהוגשה. אבל הם דממו. רוממות השלום בגרונם בכל ימות השנה, עד שהוא מגיע. ואז, מתבררת האמת: הם לא באמת רוצים. הם לא מסוגלים לוותר על זכות השיבה. הם לא מסוגלים לחתום על ״סיום הסכסוך״. הם כאן כדי לצרוח שמקפחים אותם, ליהנות מכל העולמות, לחיות במדינה דמוקרטית, להיות סמוכים אל שולחנה ומנעמיה, ולחרף ולגדף אותה ללא הרף. אני מניח שבתוכם פנימה הם מתפללים שאף אחת מהקללות שהם מטיחים בנו לא תתגשם. חסר להם שיום אחד יתעוררו ויגלו שישראל איננה, התפוגגה, נעלמה והשאירה אותם כאן לבד, במקום המטורף הזה, מוקפים ערבים.
כורת את הענף. ג׳מאל זחאלקה. צילום: יח"צ
2
אייקון תרבות חדש
נעבור למירי רגב. לא, אני לא משווה כאן בין זחאלקה לרגב. שני אנשים שונים, שני קייסים מנותקים. הוא שכן שלי, היא אחות שלי. קראתי את הראיון שנתנה לנעמה לנסקי ב״ישראל היום״. לא, לא הצלחתי להושיט יד ולאחוז בביטאון המשפחה המלכותית, אבל אחרי שקראתי כמה ציטוטים מהראיון הזה ברשתות החברתיות, הגעתי אליו באחד האתרים וקראתי אותו. התחושה העיקרית שהציפה אותי בעקבות הקריאה, היא עצב.
הבעיה עם רגב היא שהיא הופכת את הבערות והבוטות שלה לדגל. ממש סמל מסחרי. כזאת אני, תקפצו לי. ההיסטוריה מלאה באנשים נטולי השכלה שחוללו נפלאות והגיעו להישגים. לא תמיד השכלה פורמלית היא ערובה להצלחה. העניין עם רגב הוא, שהיא מנופפת בבערותה כבנכס אסטרטגי. לא רק אסטרטגי, גם אלקטורלי. וזה מצליח לה. מה שמפחיד אות אצלה זה שהיא מציבה מולי מראה. יכול להיות שאלה פני הדור? יכול להיות שזה באמת המודל של הישראלית המצליחה החדשה? ״אני, מירי רגב סיבוני מקריית גת, מעולם לא קראתי צ׳כוב, לא הלכתי כמעט להצגות בילדותי, האזנתי לשירים של ג׳ו עמר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית״. אכן, אייקון תרבות חדש צמח לנו כאן.
רגב היא לא אשת תרבות, לא משום שלא קראה או לא למדה. היא לא אשת תרבות בגלל דרך ההתנהגות שלה. במקום להצטנע קצת, לספור עד 10, ללמוד את תיק התרבות ותיק הספורט לפני שמתחילים לצעוק ולגזור קופונים פופוליסטיים, היא מתפרעת, שולפת כל יום ביזיון חדש ומתרגזת ממי שלא מתפעל ממנה. הבעיה שלי עם רגב היא, שהיא הופכת מודל לחיקוי לילדים שלנו.
מאיפה נתחיל? בואו נתמקד ב״לא למדתי צ׳כוב״. בסדר, מירי. מה עם עגנון? אלתרמן? אלכסנדר פן? אבן גבירול? נעמי שמר? אורי צבי גרינברג? עלי מוהר? רחל? כתבי ז׳בוטינסקי? הרצל? רוני סומק? אלי עמיר? סמי מיכאל? משהו, או מישהו מכל אלה ומאלפי שכיות חמדה נוספות שיש לתרבות הישראלית והיהודית להציע, ממזרח ומערב? באלה יש לך מושג? נדמה לי שלא. לא נורא. את יכולה להיות שרת תרבות גם בלי זה. באמת. מה שצריך הוא קצת צניעות, למידה, התבוננות מעמיקה. את לא נטולת כישרון. את מלאת מוטיבציה ויש לך יכולות.
ראי את נפתלי בנט. הוא מונה לתפקיד שר החינוך לפני ארבעה וחצי חודשים. קודם כל, הוא למד. בא בצניעות. נפגש עם שרי חינוך קודמים. ישב עם אנשי אקדמיה. אחר כך הוא החל לחרוש את השטח. כל הזמן הזה הוא כמעט לא דיבר. הוא הסתובב בין בתי הספר שבועות, חודשים, ודיבר עם עשרות ומאות מורים, ופגש אלפי תלמידים, והמשיך ללמוד, ולא הצהיר הצהרות, ולא איים ולא תקף ולא התנהג כמי שהמציא את החינוך והגיע לכאן כדי ללמד לקח את כולם.
בינתיים, מחאת הסרדינים התעצמה, והיו הרבה בעיות והפגנות ומחאות ומה לא, אבל בנט שתק, ואמר לכולם שהוא ידבר כשיהיה לו מה להגיד, והוא הכין את הרפורמות שלו ביסודיות, והשיג את התקציבים, ורק עם פתיחת שנת הלימודים הוא בא עם הבשורות וראה ברכה בעמלו. בנט הוא בן אדם רציני. על רוב דעותיו אני חולק, אבל אי אפשר להכחיש את הרצינות שלו. אצלך, מירי, דווקא אפשר.
לא אשת תרבות בגלל דרך ההתנהגות שלה. מירי רגב. צילום: פלאש 90
• • •
כשאני צופה באחד ממופעי האימים של רגב, אני חושב על נתניהו. בנימין נתניהו, או בן-ציון נתניהו, אפילו נתן מיליקובסקי (הסבא). מה הם מרגישים כשהם רואים את זה.
נתניהו הוא הנגטיב המושלם של רגב. אינטלקטואל, איש ספר, תרבות, מילה כתובה, הגות, היסטוריה, פילוסופיה, אי אפשר לקחת את זה ממנו. הוא בא מהפלג האינטלקטואלי של הרביזיוניסטים, שהקפידו תמיד על תרבותם, השכלתם, הדרם. מה עובר לו בראש כשהוא רואה או שומע אותה. האם הוא מרגיש שותף?
אישית, אני מחבב את מירי רגב. האמת היא, שקשה לא לחבב אותה. רגב היא אישה חמה, יש לה חיוך כובש, היא עמוסת מוטיבציה ויש לה אינסטינקטים של חיה פוליטית משוכללת. התודעה החברתית שלה אותנטית, יש לה אומץ לב והיא הדגימה אותו בלא מעט מקרים (בקדנציה הראשונה נלחמה באומץ כמעט לבד נגד המע"מ על פירות וירקות ששטייניץ וביבי רצו להטיל). כל מה שחסר לרגב הוא באמת קצת צניעות, דרך ארץ, ואולי ניתוק ממרכז הליכוד וממתפקדיו, שגורמים לנבחרים לצאת מגדרם ומעורם כדי להתמרפק קצת קדימה.
על ענף הכדורגל הסתערה רגב עם מצ'טה, בלי שיש לה מושג קלוש על מה היא מדברת ועם מה היא מתעסקת. על הכדורגל בשבת כבר כתבתי כאן. לשיא הגיחוך היא הגיעה בדיאלוג החירשים שקיימה עם היועץ המשפטי לממשלה. אחרי שהוא זרק אותה מכל המדרגות עם חוות הדעת שלו, היא שיבחה אותו וטענה שפעל איתה בשיתוף פעולה (לא היה, לא נברא). היא שיבחה גם את השופטת בבית הדין לעבודה, אף על פי שמדובר במהלכים סותרים. היא אוהבת לשבח, רגב, גם את עצמה, אבל שוכחת שצריך ללמוד קודם את העובדות ואת המקצוע ואת הענף לפני שכורתים אותו.
לפני יומיים היא יצאה בעוד יוזמה גאונית. מישהו כנראה שרבב לה איזו ידיעה מתחום הספורט, שלפיה קטאר החליטה לתמוך גם השנה בקבוצת הכדורגל של בני סכנין. לא רגב תפספס כזו הרמה להנחתה. מה, היא פראיירית? בלי לבדוק, לשמוע, להבין על מה מדובר, היא מיהרה לפמפם ידיעה חפוזה לתקשורת. לא שהיה לה מה להודיע. הטכניקה במקרים כאלה פשוטה. מייצרים סוג של פעולה שאפשר לדווח עליה, גם אם אין לה שום משמעות, ומשם ממשיכים לחפור קדימה.
אז רגב, שימו לב, "התקשרה לראש המועצה הלאומית לספורט, עודד טירה". זהו, יש טלפון למישהו שנושא תואר כלשהו. אנחנו מסודרים. בשיחה עם טירה היא סיכמה "לכנס דיון דחוף". במה ידונו? בתמיכה של מדינות אויב או מדינות תומכות בטרור כמו קטאר, בקבוצות כדורגל ישראליות. רגב, שעדיין לא התפכחה מאדי הצלחת ההתנפלות שלה על תיאטרון הילדים של נורמן עיסא, הודיעה שצריך להפסיק תמיכה ממשלתית או ממלכתית בקבוצות כדורגל שמקבלות כסף ממדינות התומכות בטרור, או משהו כזה. הכוונה לקטאר.
בני סכנין היא קרן באפלה. צילום: ערן לוף
מה היא רצתה להשיג כאן? לא הרבה. כותרת בעיתון, עוד שני מתפקדים שיגידו לעצמם "וואללה, היא אחלה, הרגב הזאת, מלמדת את הערבים מאיפה משתין הזחאלקה". על הדרך היא עלולה להמיט, שוב, נזק כבד על הכדורגל. למה? הנה ההסבר, בקיצור נמרץ: קטאר, למרבה הצער, לא הוכרזה כמדינת אויב או כמדינת טרור בשום מקום בעולם. גם לא בישראל. היא אמורה לארח את מונדיאל 2022, היא המאמצת הרשמית (קרן קטאר) של ברצלונה, הקבוצה האהודה ביותר בעולם (ובישראל). נו, טוב. החברים בבארסה צריכים לקוות שרגב לא תטפל גם בהם.
כן, קטאר היא מדינה דו־פרצופית. מצד אחד, מקיימת דיאלוג ומקורבת למערב. מנהלת רומן חשאי צפוף עם ישראל (כן, מירי. עם ישראל, בלי שהרשית זאת). מצד שני, מפלרטטת עם איראן ותומכת בחמאס. רוקדת על שתי החתונות. היה נחמד אם מישהו, כמו האמריקאים, יכריח את קטאר לבחור בין העולמות, אבל בינתיים זה לא קורה. נכון להיום, קטאר מתווכת בחשאי בין ישראל לחמאס על סוג של הסכם רגיעה ברצועה. בכירים ישראלים רבים מבקרים בה, גם אנשי עסקים ישראלים רבים פוקדים אותה. לא הכרזנו על קטאר מלחמה, לא הכרזנו עליה כעל מדינת אויב, לא הוצאנו אותה מחוץ לחוק ולא אסרנו על אזרחים ישראלים להיות בקשר עם אזרחיה. עד כאן עובדות.
התאחדות הכדורגל האירופית, וגם העולמית, מתעבת ממשלות שמערבות פוליטיקה בכדורגל. בשנת 2006 הורחקה יוון מכל פעילות באופ"א כי "ממשלת יוון התערבה בכדורגל ועירבה פוליטיקה בספורט", על פי קביעת אופ"א. זה קרה זמן לא רב אחרי שיוון זכתה באליפות אירופה בכדורגל. עכשיו, מאתגרת רגב את אופ"א. תסמכו על אחמד טיבי שיידע למנף את זה. ממתי ממשלה מתערבת בכספים שמגייסת קבוצת כדורגל? מישהו בדק מהם מקורות הכסף של ארקדי גאידמק, ששפך מאות מיליונים על בית"ר ירושלים? או של אלי טביב? או של מיץ' גולדהאר, שבכלל לא ישראלי?
אבל יש עוד משהו. בני סכנין היא קבוצת כדורגל של עיר ערבית המשחקת בליגת־העל בישראל. אין הרבה דוגמאות טובות יותר לדו־קיום בין ערבים ליהודים בישראל מאשר בני סכנין. הקבוצה הזו זכתה בעבר בגביע, משתלבת בצורה מושלמת במשחקי ליגת־העל, משחקים בה לאורך השנים עשרות שחקנים ישראלים־יהודים, אימנו אותה מאמנים ישראלים. בני סכנין היא קרן אור באפלה. בכלל, הכדורגל הוא כלי גישור וחיבור מדהים בין עמים, מיעוטים וגזעים. אפשר למנף אותו. במקום זה באה מירי רגב, כקרנף בחנות חרסינה, ומנסה לגדוע אותו. זו אווילות פושעת.
האם אי פעם עבר כסף מהכדורגל או מבני סכנין לטרור? האם יש קשר בין הדברים? סכנין היא קבוצה חלשה כלכלית. אין מפרסמים, אין ספונסרים, המגזר הערבי עני יותר מהיהודי, גם הקהל לא בא בהמוניו. מה שמחזיק את סכנין עם הראש מעל המים הוא התמיכה של כמה מיליוני שקלים בשנה שהיא מקבלת מקטאר. על כבשת הרש הזו מתנפלת מירי רגב כאילו מדובר באבו בכר אל־בגדדי החדש. הנה היא מחסלת את הטרור ומצילה אותנו מידם. כמה עלוב.
• • •
אבל זה הרבה יותר עמוק. זו התפיסה של רגב שהיא יכולה לעשות הכל, שהיא לא רואה אף אחד ממטר, שהיא ואפסה עוד. לא מזמן שודר תחקיר מצוין של ספי עובדיה בערוץ 10 בעניין העברת כספים לקמפיין פרסומי מהמשרד של רגב למשרדי פרסום. לא ניכנס כאן לפרטים. במסגרת התחקיר הושמעה קלטת שבה נשמעים רגב ובכירי משרדה מתאמים גרסאות ומטכסים עצה איך להסביר ואיך בדיוק לנסח את ההסבר באשר לכספים שהועברו.
על הקלטת הזו אי אפשר להתווכח. הדברים מדברים בעד עצמם. גם אם לא מדובר בעבירה פלילית, יש שם התנהלות בעייתית וריח רע. היה אינטרס ציבורי חשוב לשמוע את הדברים. זו תפקידה של תקשורת במדינה דמוקרטית. מה שרגב הייתה צריכה לעשות זה להכחיש שבוצעה עבירה פלילית, להביא את העובדות המאמתות את זה, אבל להודות בהתנהלות הבעייתית ולהודיע שתלמד את הליקויים ותתקן אותם. גם מן השפה ולחוץ.
מה שהיא עשתה בפועל: התנפלה על כל העולם ואחותו, כאילו עשו לה עוול נורא. היא כבר מפעילה את קצין הביטחון לחפש את המדליפים, והיא תלמד את כולם לקח, והיא בודקת אם אפשר להדיח את מנכ"ל הטוטו, והיא בכלל לא מבינה שנתפסה בקלקלתה. היא ממנפת את הקלקלה הזו, והכי מדאיג ומעציב, שגם זה מצליח לה. מה זה אומר עלינו?
גם אני, מירי, לא קראתי צ'כוב בילדותי. בבית הספר הכריחו אותי לקרוא צ'כוב וזה היה די משעמם. וגם ביאליק בדרך כלל התיש אותי. וגם אצלי בבית שמעו שירים בספרדית, והרבה מאוד לדינו. אבל שיננו לי, כל היום וכל הלילה, שצריך ללמוד, שצריך להביא תעודה, שצריך ללכת לאוניברסיטה, כי השכלה היא המפתח לשינוי ורק באמצעותה אוכל להתקדם בחיים. וכשאני בודק, בכל הארצות ובכל הקהילות ובכל המיעוטים והאוכלוסיות המקופחות והחלשות שבעולם, בסוף רק הצמא להשכלה מביא שינוי.
כשאני נתקל בשרת תרבות שצמאה למהומה, ריב ומדון, במקום לערכים תרבותיים אוניברסליים, אני נבהל. את עוד יכולה לאתחל את עצמך. עוד לא מאוחר מדי. לא צריך להרוס כאן כלום. אבותינו בנו לנו ארץ נהדרת, צריך רק לשמור עליה, לטפח אותה ולהרגיע אותה. לא להפך.