מורשתו של יצחק רבין ז"ל עושה עמו אי צדק.
רבין היה פטריוט ישראלי שהקדיש את חייו לשירות הציבורי, הן בצה"ל, הן בשירות הדיפלומטי, הן בפוליטיקה. בין שיאי הקריירה מעוררת הפליאה שלו עומדות כהונתו כרמטכ"ל במלחמת ששת הימים והחלטתו כראש הממשלה ב־1976 לשגר את כוחות צה"ל לאנטבה כדי לשחרר את בני הערובה מידי החוטפים הפלסטינים. לנוכח שלל הישגיו מצער כי המורשת המיוחסת לו יותר מכל היא הטעות המדינית הקשה ביותר שטעתה ישראל מאז הקמתה: תהליך אוסלו.
תהליך אוסלו התבסס על הנחת יסוד ששכתבה את ההיסטוריה, ולפיה ישראל אשמה בקיום הסכסוך הערבי־ישראלי בכלל ובסכסוך הפלסטיני־ישראלי בפרט.
על פי התורה המדינית שבבסיס תהליך אוסלו, הסיבה להתנגדות הערבית למדינה היהודית היא גודלה של ישראל. אילו ישראל הייתה פשוט מצטמקת לקווי הפסקת האש מ־1949, או למשהו קרוב לקווים אלו, אזי היא הייתה מפייסת את הערבים, לרבות את הפלסטינים, ובאזור היה שורר שלום. זאת אומרת שאין לערבים - ובראש ובראשונה לפלסטינים בהנהגת אש"ף - שום בעיה עם עצם קיומה של ישראל. הם מתנגדים לה רק משום שהיא מסרבת לסגת מיהודה, משומרון ומירושלים.
המציאות שונה בתכלית. מאז שחר הציונות המודרנית, ההתנגדות של הפלסטינים למדינה יהודית לא הייתה קשורה לגודלה של ישראל, ולא כל שכן לרצון הפלסטינים להקים מדינה ערבית משלהם ממערב לנהר הירדן. התנגדותם של ערביי ארץ ישראל לתנועה הציונית ולמדינה הייתה פועל יוצא של רצונם לחסל את הישות המדינית היהודית.
תהליך אוסלו כתב מחדש את תולדות הסכסוך הפלסטיני־ערבי עם ישראל, והתעלם מ־70 שנות היסטוריה שקדמו לפתיחת השיחות. הוא התעלם ממהותה של התנועה הלאומית הפלסטינית, והוא התעלם ממהותו של ארגון אש"ף ומתנועת פת"ח, שמאז שהוקמו ב־64' וב־59' פירטו באמנותיהם כי מטרתם היא להשמיד את מדינת ישראל ולאו דווקא להקים מדינה פלסטינית בשטחים שישראל תפסה, שנים לאחר שהוקמו אש"ף ופת"ח.
על בסיס ההנחה המוטעית שישראל אחראית לסכסוך ולכן בפעולותיה תוכל ליישב אותו, יצא תהליך אוסלו לדרך. ישראל הכירה באש"ף, ומשמעות הדבר הייתה שהיא אפשרה למחבלי הארגון לעבור מתוניסיה ליו"ש ולעזה ולנהל את הרשות הפלסטינית בפיקודו ובהנהגתו של יאסר ערפאת. ישראל חימשה את כוחות אש"ף בנשק; היא אפשרה להם לעבור אימונים צבאיים אצל צבאות אירופה וארה"ב; היא אף האצילה על ערפאת ועל סגניו חלקים ממה שהיה סמכותה הבלעדית - להילחם בטרור הפלסטיני.
כלפי העולם ההכרה באש"ף הכניסה את ערפאת לבית הלבן והפכה אותו מאדריכל הטרור המודרני למנהיג לאומי ראוי ומכובד, שנוכחותו רצויה בכל מפגש רם דרג בעולם. אולם לא עבר זמן רב עד שהיה ברור שהארגון השתמש בלגיטימציה, בטריטוריה ובנשק שישראל סיפקה לו כדי להמשיך להילחם נגדה. מיד עם כניסתם לאזור פתחו ערפאת ואנשיו במסע הסתה נגד ישראל, הן בקרב הפלסטינים והן בעולם המערבי.
במקום להילחם נגד חמאס, הגיע ערפאת לבנות אסטרטגיות עמו, והטרור גבר מיד. בשבע השנים שעברו מאז תחילת התהליך, בספטמבר 93', ועד פסגת קמפ דייוויד ביולי 2000, נרצחו בטרור הפלסטיני יותר ישראלים מאשר ב־14 השנים שקדמו להן. בשנים הללו, בחסות תהליך אוסלו, טיפחה והצמיחה הרשות הפלסטינית מנגנוני טרור, והם אפשרו לערפאת לצאת למלחמת טרור נגד ישראל, שלא הייתה כדוגמתה בתולדות המדינה ואף בתולדות היישוב העברי.
יש דרך חזרה
קיימות עדויות לכך שבתקופה שקדמה לרציחתו של רבין, הוא עצמו הכיר בכך שתהליך אוסלו הוא טעות אסטרטגית. בראיון ל"ידיעות אחרונות", שנערך לרגל יום השנה ה־15 לרצח, גילתה בתו דליה רבין כי הוא שקל להחזיר את הגלגל אחורנית. "אנשים שהיו קרובים לאבא אמרו לי שערב הרצח הוא שקל להפסיק את תהליך אוסלו", אמרה, "הרי הוא לא היה עיוור שרץ קדימה".
בעקבות הרצח גילה גם העיתונאי אמנון אברמוביץ' שמבחינת רבין תהליך אוסלו לא היה מעשה גמור, אלא תהליך הפיך. "הוא מאוד אהב בהסכם אוסלו את העובדה שזה לא מעשה עשוי, בניגוד להסכם עם סוריה שהוא מעשה שאין ממנו חזרה", אמר, "רבין הדגיש... את העובדה שזה הסכם שהוא בכל שלב הפיך".
אומנם רבין האמין כי תהליך אוסלו היה הפיך, אך רציחתו בידי מתנקש יהודי חובש כיפה שהתנגד לתהליך אוסלו הפכה אותו לבלתי הפיך. לאחר הירצחו נמחקה האפשרות לבטל את התהליך. כל דיבור על אפשרות זו נתקל מיד בטענה המוחצת כי ביטול אוסלו כמוהו כמתן פרס לרוצח. אם מבטלים את אוסלו, אז יגאל עמיר צדק ורבין נרצח בשנית.
מאז שנרצח, במקום לקבל את העובדה שתהליך אוסלו מסכן את ישראל, הולבשה על הסירוב לבטלו מיתולוגיה חסרת כל בסיס עובדתי שלפיה אילולא הרצח, רבין היה מביא את השלום. על פי המיתוס שהומצא על גב הרצח נקבע כי אין שלום, לא משום שהנחת היסוד של תהליך אוסלו שקרית, אלא משום שאין רבין.
גרם לכך שאי אפשר היה לבטל את הסכם אוסלו. יגאל עמיר. צילום: פלאש 90
תפיסה זאת מנחה את מרבית המדינאים והפוליטיקאים האמריקאים משני צדי המתרס הפוליטי בוושינגטון. "אם רבין לא היה נרצח, אני בטוחה שכבר היה מושג כאן שלום", אמרה בפשטות הילארי קלינטון בשלהי הקדנציה שלה כמזכירת המדינה. זוהי גם הנחת היסוד של מרבית הפרשנים והפעילים בשמאל בישראל. "הרצח הזה מנע מפנה היסטורי", אמר בינואר 2014 איתן הבר, ראש לשכתו של רבין.
בדומה לניסיון לקבוע שהתהליך נכשל כי רבין נרצח, רבים ניסו להאשים בסיום הכושל של תהליך אוסלו את ערפאת עצמו. הרי אם הבעיה היא למצוא את המנהיגים הנכונים, אז בחירות יספיקו כדי להביא את הישועה. זו אחת הסיבות לכך שממשלו של בוש הבן הדגיש ביחסיו עם הפלסטינים את הצורך לערוך בחירות דמוקרטיות ברשות. הוא אימץ את המיתוס כי בכוחם של מנהיגים להביא שלום, במקום להפנים את האמת כי לא משנה מי עומד בראש. כי ברגע שהדרך לשלום בנויה על שקרים, השגתו בלתי אפשרית.
שלמה בן עמי, שכיהן כשר החוץ וכחבר בכיר בצוות המו"מ של ישראל בממשלת ברק, הבין כי ערפאת הוא רק תסמין של הבעיה, והגורם האמיתי לכישלון תהליך השלום הוא האופי של התנועה הלאומית הפלסטינית. כלומר, בן עמי הודה כי הנחת היסוד של תהליך אוסלו שגויה. שורש הסכסוך אינו גודלה של ישראל כי אם קיומה של ישראל.
בראיון לארי שביט ב"הארץ", שהתפרסם כמה חודשים לאחר סיומו הכושל של תהליך אוסלו, פירט בן עמי את מסקנתו: "בסופו של דבר, אחרי שמונה חודשים של מו"מ, אני מגיע למסקנה שאנחנו נמצאים בעימות עם תנועה לאומית שיש בה מרכיבים פתולוגיים קשים. זוהי תנועה עצובה מאוד. תנועה טרגית. אבל בלב לבה של הטרגדיה שלה נמצא חוסר היכולת להציב לעצמה יעדים חיוביים. בסופו של תהליך אי אפשר שלא להתרשם שיותר משהפלסטינים רוצים פתרון, הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי.
"זאת הסיבה לכך שבניגוד לציונות, הם אינם מסוגלים להתפשר, כיוון שאין להם דמות של חברת העתיד שלהם שבעבורה כדאי להתפשר. על כן התהליך מבחינתם איננו של פיוס אלא של וינדיקציה, של תיקון עוול, של ערעור הקיום שלנו כמדינה יהודית".
מורשת של כישלון
לנוכח העובדה כי גם יורשו של ערפאת, אבן מאזן, מסרב כבר 11 שנה להגיע להסכם עם ישראל, מתברר כי רצח ראש הממשלה לא הוביל לפגיעה אסטרטגית בסיכויים של תהליך השלום. כמו כל ראשי הממשלה שבאו אחריו, רבין לא היה מצליח להשיג הסכם שלום עם אש"ף משום שערפאת, סגניו והפלסטינים כחברה לא היו מוכנים להגיע לפשרה מדינית עם ישראל.
אם כן, הפגיעה העיקרית וארוכת הטווח שגרם רצח רבין לחברה הישראלית לא קשורה בהשגת שלום, אלא ביכולתה לתקן את טעותה. כפועל יוצא של הרצח נבלמה יכולתה של המדינה לנהל דיון ציבורי אמיתי על מהותו ההרסנית, המכשילה והמסוכנת של תהליך אוסלו.
20 שנה לאחר רצח רבין, החברה בישראל טרם ביצעה חשיבה מחודשת אמיתית על מהות הכישלון של אוסלו. אדרבא, אף שכבר ברור כי אין מוכנות בצד הפלסטיני להגיע להסדר שלום עם ישראל, הנחת היסוד של תהליך אוסלו, שנכשל סופית כבר לפני 15 שנה, ולפיה יסוד הסכסוך הוא גודלה הטריטוריאלי של ישראל, היא עדיין הבסיס למדיניות הממשלה. היא עדיין הציר שעליו מתבסס הדיון הציבורי, בכל רמות החברה.
בישראל מתקיים דיון פתוח ואף אלים כמעט בכל נושא שעל סדר היום. אולם רצח רבין חוסם את הדיון בנושא הציבורי המרכזי שמכתיב חלק כה רב מסדר יומה של כל ממשלה, נושא שסביבו רבים מאזרחי ישראל מגדירים את שייכותם האידאולוגית. 20 שנה לאחר הירצחו של רבין, ומחוץ לכותלי המחנה הלאומי האידאולוגי, עדיין אי אפשר להתמודד עם העובדה הפשוטה שתהליך אוסלו היה טעות ושהוא הוביל לאסון אסטרטגי עבור ישראל.
יש שיגידו שאין זה משנה כלל. בפועל תהליך אוסלו לא הוביל לשום דבר. אדריכליו, יוסי ביילין ושמעון פרס, כבר אינם בשלטון. במרבית 20 השנים האחרונות מפלגות המחנה הלאומי מרכיבות את הממשלה. ערפאת מת. לרוב העם כבר ברור כי לא יהיה שלום בטווח הנראה לעין. אז מדוע חשוב לקבוע אם אוסלו היה טעות?
אבל טענה זו אינה נכונה. 20 שנה עברו מאז הרצח, ויחסי ישראל־ארה"ב ויחסי ישראל־אירופה נמצאים בשפל. הסיבה העיקרית לכך היא שהאמריקאים והאירופאים משוכנעים כי הנחת היסוד של אוסלו הייתה ועודנה נכונה: ישראל אשמה בהיעדר שלום, משום שאין היא מסכימה לסגת לקווי הפסקת האש של 49'. הם עדיין מסרבים להכיר באחריות של הפלסטינים לכישלון תהליך אוסלו.
כל עוד ישראל עצמה אינה מסוגלת להתנער מהנחת אוסלו, היא לא תוכל להתגונן בפני חִצי הביקורת ובפני הצעדים האגרסיביים יותר שננקטים כלפיה כיום במדינות המערב. כל עוד האליטות בישראל ממשיכות לדבוק באמונה כי אילו רבין לא היה נרצח אז היה שלום, ישראל לא תוכל לגבש מדיניות אחרת כלפי הפלסטינים. מדיניות שתהיה מבוססת על האמת, ולכן בעלת סיכוי להצליח.
רצח רבין היה אסון לכל עם ישראל. רבין, אשר היה ציוני בדם ובנפש, נרצח פעמיים. לא רק שהוא נרצח, אלא אף נדבקה לו מורשת של כישלון. מורשת זו והשכתוב ההיסטורי מסתירים חיים שלמים של עשייה ושל מסירות נפש למען מדינת ישראל. כדי להפסיק את הפגיעה המתמשכת בזכרו של רבין ובכושר העמידה המדיני והביטחוני של ישראל, עלינו להפריד בין רבין לבין תהליך אוסלו, לתת את הכבוד הראוי לראשון ולהתנער אחת ולתמיד מהאחר.