1. 
הוצאת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק היא צעד נכון, צודק ומוצדק. אין לדעת עדיין אם החלטת ראש הממשלה והקבינט תעמוד במבחן בג"ץ ואם תקבל גיבוי - אך יש לקוות שכן. 
 
הדילמה קבועה: גם בנוגע לארגונים מוסלמיים קיצוניים וגם בנוגע לארגונים יהודיים קיצוניים - האם לשמור את "החיה" בתוך הבית, בתקווה שתלך ותתביית, או להשליך אותה מחוץ לבית ולהסתכן בכך שדווקא כבלתי רצויה היא תהיה אכזרית יותר, מסוכנת יותר ומאתגרת יותר.
 
כעת, משנתקבלה ההחלטה ובהנחה שבג"ץ ייתן גיבוי, המבחן יהיה באכיפה וביישום: עצירת הזרמת הכספים, הקפאת חשבונות הבנק, החרמת נכסים המשמשים כבמה ובסיס לפעילות חתרנית, סגירת מוסדות ופעולות נוספות.
 

השייח' ראאד סלאח הוא דמות מוכרת לגורמי הביטחון. הוא גרם לא מעט כאבי ראש בהסתת יישובי ואדי ערה והגליל נגד הממשלה וכוחות הביטחון. אני זוכר את הבוקר של מעצר המרמרה ואת נוכחותו על הספינה, שבהשתלטות עליה נהרגו תשעה טורקים ונפגעו כמה לוחמי שייטת. הוא הסית את האנשים, התראיין והתלהם בכלי התקשורת שליוו את ההפלגה האלימה, כאשר קציני השייטת ולוחמיה נוהגים כלפיו ברוך ובנימוס, כפי שהונחו. 
 
כדי להישאר דמוקרטית בתוך המרחב שבו אנו חיים, חייבת ישראל לנקוט צעדים לא דמוקרטיים כשאין ברירה. כך נוהגות דמוקרטיות מערביות מתקדמות, ובראשן ארה"ב, כשהן נאלצות להתגונן מפני אלה הרוצים לזרוע אנרכיה ולנצל לרעה את פתיחותה. 
 
על "הדמוקרטיה המתגוננת" למדתי באוניברסיטה, ויישמתי אותה דווקא כמפקד גלי צה"ל. פעמיים בלבד לא אישרתי ראיונות עם חברי כנסת בתחנת הרדיו הכי חופשית והכי פלורליסטית בישראל: בפעם הראשונה פסלתי ראיון עם ח"כ עבד אל־מאלכ דהאמשה, שביקש לקרוא לצעירים ערביי ישראל להצטרף להתנגדות, לסייע לאחיהם הפלסטינים במאבק ולהיות "שהידים" (שלחתי אותו לתת דוגמה אישית); בפעם השנייה היה זה ראיון עם ח"כ טאלב א־סאנע, שביקש לקרוא באמצעות גלי צה"ל ללוחמים הבדואים להחזיר את נשקם ולפרוש מהצבא, כמחאה על התנכלות לא מוצדקת לחייל בדואי.
 
הייתי גאה מאוד בהחלטות הללו, שאפשרו לגלי צה"ל להמשיך להיות חופשית ופלורליסטית. לדמוקרטיה זכות וחובה להתגונן.

2. 
אירועי הטבח בפריז הסיטו את אור הזרקור מהסיכום בין שר האוצר לרמטכ"ל על תקציב הביטחון. השניים דנו בנושא ברציפות, ללא כותרות, באחריות וללא הדלפות, והגיעו לסיכומים ששני הצדדים יידעו לחיות איתם. זוהי הפעם הראשונה שבה תקציב הביטחון הגדול והשנוי במחלוקת נסגר ראשון מבין התקציבים, ולא האחרון. 
 
איזנקוט מתגלה כמפקד אחראי שמבין את גודל השעה ואת עוצמת המהפכה המתבקשת. הוא הרמטכ"ל הראשון שהסכים לשקיפות מלאה בתקציב על סעיפיו - דרישה ותיקה של האוצר, שנתקלה תמיד בהתנגדות משרד הביטחון. הוא הסכים שחלק מהתקציב יעבור רק בתנאי שצה"ל יציג הישגים משמעותיים - בקיצוץ, בחיסכון ובהתייעלות, והוא הסכים לצמצום בכמות הפורשים ולהוספת מדרגה ליציאת קצינים לפרישה ללא פנסיה, ועוד. 
 
אחת ההסכמות המהותיות נוגעת לאזרוח מרכזים שלמים בתוך הצבא. בפרקליטות הצבאית למשל, או ביחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל ואפילו בחלקים ביחידת דובר צה"ל, בשלישות, ברבנות, בחיל החינוך ובוודאי בחילות האוויר, הים והמודיעין - יכולים לשרת גם גברים ונשים לא כקצינים ולצאת לגמלאות בגיל הפרישה האזרחי. כיועץ משפטי למשל רצוי שביהודה ובשומרון ישרתו קצינים, אך במערכי הייעוץ והחקיקה יהיו אזרחים עובדי צה"ל - מנוסים, מקצועיים ואיכותיים. 
 
באופן מעשי איזנקוט ומשרד האוצר מיישמים את "דוח ועדת לוקר" בחלקיו הרבים בלי לקרוא לכך "מסקנות לוקר". שר הביטחון מוכן לשמוע על כל סוג של קיצוץ והסכם, כל עוד הוא לא שומע את המונח "לוקר". איזנקוט וכחלון בוודאי מצאו ללוקר כינוי כדי לא להרגיז אף אחד. מי שטען שדוח לוקר מת צריך לדעת כי מסקנותיו ברובן חיות, בועטות ומשולבות היטב בבסיס התוכנית הרב־ שנתית של הרמטכ"ל.  
3. 
בכנס העיתונות שנערך השבוע באילת השתתפתי בפאנל על תקציב המדינה. לצדי ישבו נחמיה שטרסלר, ח"כ איתן כבל, יהודה שרוני, גדי סוקניק ועורך רדיו א־שמס מנצרת סוהיל כארם. אני, שאינני מבין גדול בכלכלה ובתקציב, התייחסתי למקרו וטענתי שממשלת ישראל, בניגוד לכל מדינה מתוקנת, לכל תאגיד בינלאומי ולכל גוף רציני לא מציבה חזון ויעדים רב־שנתיים כדי לכוון את התקציב.
 
הממשלה אצלנו חיה משנה לשנה, ממשבר למשבר, מדיון לדיון, מכותרת לכותרת וממשכנת את העתיד. אין לישראל תוכנית אב בתחומי התשתיות, החקלאות, ההשכלה. אין כאן תיאום: 20 שנה עובדים על רכבת קלה, סוף־סוף מתחילים לחפור בתל אביב ומשרד האוצר מציע לבטל. ישראל זקוקה לתקציב רב־שנתי אל מול תוכנית רב־שנתית, שתכלול פיתוח תעשייה, הקמת יישובים וחיזוקם של הקיימים, מנופים לחקלאות ולהשכלה וכדומה. 
 
כל ארגז הכלים נמצא כעת אצל משה כחלון: משרדי האוצר והשיכון, רשות מקרקעי ישראל, ועדות התכנון וועדת הרפורמות בכנסת. זה הולך להיות צל"ש או טר"ש. הנחמה היא בכנסת - שם ועדת הכספים בראשות ח"כ גפני וועדת הכלכלה בראשות ח"כ איתן כבל נותנות לדרג המדיני איזונים ובלמים, וחברי הוועדה נוגעים בקצות האצבעות בחיי היומיום של האזרח. 
4. 
שלושה עיתונאים שאני מכיר ומוקיר זה שנים זכו השבוע בכנס אילת לעיתונות בתעודות הערכה על פועלם. השלושה שונים זה מזה, אבל זהו כל היופי. 
סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות" זכתה בפרס היוקרתי על מפעל חיים בתחום הכתיבה העיתונאית. היא בעלת טור פוליטי כבר שנים, קודם ב"מעריב" ובשני העשורים האחרונים ב"ידיעות אחרונות". קדמון, בתו של אברהם (בומה) שביט ז"ל, נשיא התאחדות התעשיינים לשעבר, גדלה בבית תחת הססמה: "מה צריך לעשות? לעשות!". וכך, שבוע אחר שבוע היא מבקרת את כל היושבים מאחורי ההגה של המדינה על אי עשייתם או על עשייתם. על ההחלטה להעניק לה את הפרס העיבה מתקפה מעיתונות הימין ומחלק מהטוקבקיסטים, אבל זהו חלק מחייו של כל עיתונאי ב־2015 - להישפט ב"כיכר העיר" האלקטרונית והאלימה.
 
העיתונאי, השדר ואיש גלי צה"ל אהוד גראף מוכר כקריין חדשות, אבל את "מפעל חייו" עשה בתחום התוכניות, ליבת השידור הציבורי. לא רק "60 שניות על..." אלא גם "ספרים, רבותי, ספרים", "שעה היסטורית", "האוניברסיטה המשודרת" ועוד מאות ואלפי תוכניות איכות שפיארו ומפארות את גלי צה"ל. הייתה לי הזכות להיות מפקדו ולעבוד במחיצתו. גראף הוא שם נרדף לגלי צה"ל, שם נרדף לעיתונאות איכותית אשר לא נתנה אף פעם ל"דחוף" (חדשות) לדחוף את החשוב (תוכניות העשרה). 
 
והאחרונה, אסתי פרז מקול ישראל, עורכת ומגישה, עיתונאית מעולה, שעם חברותיה וחבריה לשידור הציבורי בקול ישראל מקשה על הממשלה מדי יום ומדי לילה להשתלט על השידור ועל תכניו. באמצעות אומץ רב ותחושת שליחות נושאים פרז ושכמותה את שאריות השידור הציבורי כך שיישאר עם הראש מעל המים, עד שיבואו ימים טובים. ברכות, חברות וחברים. שבת שלום.