מדינת תבהלה: יוסי כהן מקבל את ראשות המוסד עם לא מעט כסף ועם הרבה עבודה

1. בשידור חי

יוסי כהן נכנס השבוע לתפקידו כראש המוסד. הצלחתו, הצלחתנו. בעולם המופרע הסובב אותנו הולכת וגוברת חשיבותם של ארגונים כמו המוסד, המשתתפים במאמץ הסיזיפי להבין מי נגד מי ולמה. כניסתו של כהן לתפקיד לא הייתה קלה. רמזתי כאן בטורים קודמים שקדמה לכניסתו דרמה אנושית־מקצועית לא פשוטה, אם כי אופיינית לדרך שבה בנימין נתניהו ממנה אנשים. עכשיו התמונה מתבהרת. הפרטים שיובאו כאן סופרו על ידי כהן עצמו, לחוג האינטימי של מקורביו: כהן שמע על בחירתו לתפקיד בטלוויזיה. כשנתניהו הודיע בשידור חי, בשעה תשע ורבע בערב, שראש המוסד הבא הוא יוסי כהן, הוא בעצם הודיע ליוסי כהן שקיבל את התפקיד. אפילו לא שנייה אחת קודם.

שעה וחצי קודם לכן, ברבע לשמונה בערב, נתן נתניהו לכהן רושם אחר לגמרי. באותו שלב היה כהן משוכנע שהתפקיד הולך לנ', המשנה לראש המוסד, מומלצו של הראש היוצא, תמיר פרדו. גם פרדו היה משוכנע בזה. יכול להיות שגם נתניהו. היה נדמה שהמאמץ של פרדו לשכנע את נתניהו להעדיף את נ' על כהן הצליח. אבל אז קרו כמה דברים. חלק מהם לא נגלה לעולם. או, לפחות לא עכשיו. נתניהו, שאמור היה לצאת ולהודיע בשידור חי על החלטתו לא יצא, ההודעה התעכבה כמעט שעה (באותו זמן איחרה רעיית ראש הממשלה לאירוע שנערך לכבודה), ובסוף הפור נפל, או נפלה על כהן, ששימש בתפקיד ראש המטה לביטחון לאומי בשנתיים האחרונות. כך או אחרת, המינוי ראוי, כהן מצויד ברזומה משכנע ויש לו אפילו את ה"לוק" המתאים. בהצלחה. הוא ואנחנו זקוקים לה.

תהיה לו הרבה עבודה. הוא מקבל מוסד במצב טוב. גם קודמו קיבל מוסד כזה. תהיה לו בעיה עם הבוס, שמשתדל לא לאשר פעולות הרפתקניות מדי, וגם כשהוא מאשר, הוא עושה את זה בחצי פה ומעדיף שזה לא יירשם בפרוטוקול. כהן הוא מפעיל סוכנים וקצין איסוף מיומן מאוד, הוא ישתמש בכל התכונות הללו כדי לקבל מנתניהו מה שהוא צריך ורוצה, אם יהיה צורך, הוא ישתמש בסוכנים ובאמצעים המיוחדים ששתל בסביבה כדי לייצר מנופים. האיש הוא בעל מקצוע בתחום. יהיה מעניין.

אירוע הפרידה מפרדו היה מושקע והשתתפו בו כל ראשי זרועות הביטחון, ראשי מוסד בעבר, בהווה (ובעתיד), הנשיא ריבלין, הנשיא התשיעי שמעון פרס, ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון יעלון, שר המודיעין ישראל כץ (!), נציבת שירות בתי הסוהר עפרה קלינגר, המפכ"ל רוני אלשיך, ראש השב"כ יורם כהן, רמטכ"לים לשעבר ובכירים רבים אחרים. הנחה העיתונאי עודד בן־עמי, דובר צה"ל לשעבר.

ריבלין, בפתיחת נאומו, בירך את כל שורת המכובדים, בסביבות 15 שמות. לתשואות זכו הנשיא לשעבר פרס, ושני חתני השמחה, תמיר פרדו ויוסי כהן. הרשימה שהקריא ריבלין הייתה ארוכה ומתישה, והנשיא, שאוהב הומור עוקצני, נידב עצה לנתניהו, שאמור היה לנאום אחריו: אני מציע, ראש הממשלה, שאתה כבר תסתפק ב"מכובדי כולם", אל תחזור על כל הרשימה הזו, תזכיר רק את כבוד נשיא מדינת ישראל. ריבלין המתין שנייה, והסביר: אני מתכוון לנשיא התשיעי, פרס, כמובן. כולם צחקו. במהלך הנאום, החמיא ריבלין לפרדו גם על "השתתפותו בדיונים החשובים, שבו נשמע קולו החשוב באשר לשאלה מה לתקוף, ומה לא לתקוף". רמז עבה יותר מזה הנשיא לא יכול היה למצוא.

מעטים יודעים שפרדו היה קצין הקישור של המוסד למבצע אנטבה. הוא היה ליד יוני נתניהו ברגעיו האחרונים. בנאומו, סיפר על ביקור שקיים באוגנדה לא מזמן. נשיא אוגנדה, שלא בקי בהלכות אנטבה, שאל אותו אם זה הביקור הראשון שלו במדינה. "לא", אמר פרדו, "זה השני. הראשון היה קצר מאוד. קצת יותר משעה". הוא לא פירט. נתניהו, בנאומו, השתמש בלשון רבים. "עבדנו, הנחינו, חשבנו, התווינו, הצלחנו". הוא ופרדו. במקרה הזה, ביבי צודק. הוא המפקד של המוסד, פרדו מכהן תחתיו, ראש הממשלה מקבל מראש המוסד הצעות, מבצעים פוטנציאליים וסקירות, ומאשר או דוחה.

נתניהו אמר שבתקופת פרדו המוסד ביצע אלפי מבצעים. זאת אומרת, הוא והמוסד. הוא שם דגש, כמובן, על איראן ועל נושא הסייבר. נתניהו סיפר שפרדו קורא למה שקורה היום בעולם הערבי "מלחמת עולם", לא פחות. הוא הדגיש את חשיבותו של המוסד ביצירת וטיפוח הקשר עם מעצמות עולמיות חוץ מארה"ב: סין, רוסיה והודו. גם עם המדינות הערביות המתונות. הוא דיבר גם על כסף. תמיכתו של נתניהו במוסד, לדבריו, אינה רק הצהרתית. זה גם תוקצב בהתאם. אלה הם ימי שפע למוסד. יש הרבה עבודה, יש גם לא מעט כסף.

2. שיטת המטבוחה

אפרופו "מלחמת העולם" בעולם הערבי, בפיקוד הצפון מכנים את המתרחש בגזרה בשם יצירתי חדש: "מטבוחה". זה כמו שקשוקה, על בסיס אותיות השורש ט.ב.ח. וקצת יותר חריף. אם פעם צה"ל היה ניצב בצפון מול מפה של מדינות, הרי שהיום המפה המשורטטת בחמ"לים בגולן ולאורך גבול הלבנון היא מפה של כתמים. חלק גדולים, חלק קטנים, חלק זעירים. שברי כתמים. כל ארגון מורדים והכתם שלו. פרגמנטציה מוחלטת של הגזרה, חוצת גבולות, שמתפרקת לגורמיה הבסיסיים ביותר. שבטים, חמולות, כל אחד והארגון הלוחם שלו, המיליציה או הכנופיה המקומית, עם זיקה זו או אחרת למחוללי הטרור העיקריים: דאע"ש, אל־קאעידה, גורמי ג'יהאד עולמי ושאר ירקות.

זה התחיל על רקע חברתי, עם התוניסאי שהצית את עצמו וחולל תגובת שרשרת אדירה, שהתלבשה מצוין על הג'יהאד העולמי והפכה למלחמת כל בכל: הסונים נגד השיעים, ובתוך כל זה אלף ואחד רסיסים וקבוצות ואינטרסים וניגודי אינטרסים. המדינות הסוניות המתונות, למשל, כמו סעודיה, מצרים, ירדן והמפרציות, מתעבות את השיעים (איראן, רובה של עיראק, חיזבאללה), אבל מצד שני חוששות מהג'יהאד העולמי ובעיקר מדאע"ש. מה עושים? משחקים משחק כפול, רוקדים על הדם בכל החתונות, מגנים כלפי חוץ ומממנים מהצד, וכו'.

הסכסוך מתפרק לגורמיו בשטח, הוא שבטי, משפחתי, דתי, ארגוני. מתי זה ייגמר? גורם ביטחוני בכיר מאוד מעריך שזה לא ייגמר. מאה שנה לפחות של ג'יהאד עולמי ניצבות מולנו. זה תהליך היסטורי, תנועה של לוחות טקטוניים שמתנגשים זה בזה מכל מיני כיוונים, הזעזועים ילוו את הדור שלנו, את זה שאחריו, ואולי גם הלאה. כל מה שצריך לעשות בינתיים, זה לאחל בהצלחה לכל הצדדים, להוריד ראש, לפקוח עיניים ואוזניים ולהשתדל להישאר מחוץ למטבוחה הזו, ככל האפשר.

חובה לציין שבינתיים ישראל מתמרנת בזירה הרגישה הזו באחריות, בזהירות ובדיוק. כל זה יכול לעלות השמיימה בכל רגע נתון, אבל בינתיים זה הולך לא רע. כולל החיסול המיוחס לישראל של המתועב במחבלים, סמיר קונטאר, והתגובה החיזבאללאית עליו השבוע, שנלקחו מתסריט שנכתב בזהירות מראש על ידי כל השחקנים של ההצגה, שהולכים זה ליד זה על קצות האצבעות. בסוף, מהטלטלה האדירה שזעזעה את המזרח התיכון, נשארנו בעיקר עם סוריה. יש עוד שאריות בעיראק, בתימן ובמקומות נוספים, אבל עין הסערה מסתובבת במהירות אדירה בין דמשק לדרעא, חומס, חאלב ובנותיהן.

פעם, הייתה כאן מדינה ריבונית בשם סוריה. היום יש שם, על פי הספירה האחרונה, כ־60 אלף לוחמי ג'יהאד. 8,000 של נוסרה, המסונפת לאל־קאעידה, ועוד כ־22 אלף של דאע"ש. 30 אלף נוספים מחולקים לעשרות ארגונים קטנים או קטנטנים וקיקיוניים, חלקם מתונים, חלקם קיצונים, חלקם גם וגם, בדרך כלל "אנשי המקום" שמתארגנים לארגון ומצטרפים לזה שהכי כדאי להצטרף אליו ברגע נתון. הארגונים הקטנים הללו ניתנים לאומדן, כי מדובר בכוחות מקומיים. אצל דאע"ש, זה סיפור מסובך בהרבה. אותם קשה לספור, כי מדובר בצלבנים אסלאמיסטיים שמגיעים מכל קצווי תבל, פלוס כפרים ואזורים ושבטים שמסופחים אליהם בשיטת הראש קובע: מגיעים לכפר, עורפים 30־20 ראשים, תוקעים אותם על עמודים בכניסה, מחלקים ספרון שחור ובו הוראות הח'ליפות השיעית, ונותנים לתושבים 24 שעות להודיע על הצטרפות. הם מצטרפים. זה עדיף מלהצטרף לראשים על העמודים בכניסה.

כשהעסק הזה התחיל, ב־2011, זיהו באמ"ן את הפוטנציאל. כבר אז, בישיבות עבודה עם עמיתים אמריקאים, הזהירו הישראלים שהסיפור הזה "ישפריץ" ריקושטים על הצופים מסביב, כולל אמריקה. האמריקאים גיחכו. דווקא האירופים הבינו את גודל הצרה, שהתפוצצה להם באמצע הסלון בשנתיים האחרונות. עכשיו גם האמריקאים מבינים. הקואליציה הגבירה את ההפצצות במטרה לשבור את המפרקת הכלכלית של דאע"ש, הנפט השחור שהארגון מפיק ומשווק דרך קבלנים פיראטיים. יש הצלחות, אבל זה לא מספיק. דאע"ש ואל־קאעידה מקבלים גם מימון מבחוץ. שייח'ים מהמפרץ ומסעודיה מזרימים לא מעט כספים, בצינורות צדדיים, כדי להמשיך לשחק את המשחק הכפול: לתדלק את האש הסונית האוכלת את איראן והשיעים, אבל לא יותר מדי, כדי שלא תלחך גם את גלימת בתי המלוכה והשליטים האחרים של הסונה.

אגב, בין המממנים יש אפילו שייח' אחד שמתגורר דרך קבע בארה"ב. עולם הפוך: האמריקאים מפציצים את המורדים הסונים, שמקבלים מימון מגורמים בתוך ארה"ב כדי להמשיך להילחם. מסובך.

מי שמנסה כרגע לנווט את הספינה הצפונית, הוא אלוף הפיקוד הטרי יחסית, אביב כוכבי. תפקידו הקודם של כוכבי, ראש אמ"ן, מעניק לו רקע מצוין להרפתקה הנוכחית. הוא מגבש את "חץ הדעת", תפיסת ההפעלה האסטרטגית של החזית הצפונית, מול האיומים המשתנים ומתגוונים ממול. עוד לא אמרנו כלום על חיזבאללה, שלמרות הבוץ הטובעני בסוריה ממשיך להתעצם ומגבש אסטרטגיה התקפית וארסנל מדהים של רקטות: כמאה אלף, כולל כמה אלפי רקטות וטילים שמכסים את תל אביב ובנותיה.

בחזית הסורית אין כרגע הכרעה. הרוסים נכנסו במשקל כבד פנימה, אבל האיראנים מדדים החוצה. דאע"ש חוטף מכות, אבל רחוק מלהישבר. באיראן מתרחש מאבק פנימי מרתק. בשבועות האחרונים היו לא מעט פרסומים על עזיבה של חלק גדול מלוחמי משמרות המהפכה את החזית בסוריה, וחזרתם לאיראן. מדובר בהתנגשות בין הנשיא חסן רוחאני המתון, שהמלחמה בסוריה נמצאת נמוך מאוד בסדר העדיפויות שלו, לבין הגנרל קאסם סולימאני, מפקד משמרות המהפכה (שגם נפצע בקרבות) וצמרת הפיקוד, ששואפים להמשיך את המאמץ הצבאי ולהשאיר בכל מחיר את משטר אסד על כנו. בשלב הזה איראן עדיין בפנים, אבל לא בהיקפים הקודמים. גם כאן, אין הכרעה. ושוב: שיהיה לכולם בהצלחה.

3. ביבי עצבני

ראש הממשלה נתניהו במצב רוח קודר ועצבני במיוחד בשבועות האחרונים. זה גם גל הטרור, שפוגע לו בבטן הרכה. נכון, הוא עדיין "מר ביטחון", בעיקר משום שאין אחרים, אבל מתישהו גם זה יעבור. אבל יש עוד משהו. נתניהו יודע, שרעייתו יודעת, שהוא ידע על כל מה שקרה במעונות ראש הממשלה בשנים האחרונות. היא יודעת שגם עזרא סיידוף יודע, שהוא ידע. ולא רק הוא. ידע על החשמלאי, ועל רהיטי הגן, ועל דברים רבים נוספים שהמשטרה מנסה לחקור עכשיו וצריך לקוות שלא יפריעו לה.

דוגמאות לא חסר, כולל סצינה אחת מיוחדת שבה הסבו במעון ראש הממשלה בבלפור כמה מקורבים, יחד עם ראש הממשלה עצמו, ודנו בעניין רהיטי הגן. פרטיה של הסצינה הזו מוכרים גם לגורמים במשטרה, אם כי יכול להיות שתנ"צ אפרים ברכה לקח אותם איתו אלי קבר.

בסביבתם של חלק מהחוקרים קיים חשש שהיועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, שידוע באטיותו המופלגת ונטייתו לאפסן פרשות לשנים ארוכות בטרם יקבל החלטות, יפגין הפעם מהירות וזריזות וימהר לסגור את התיק, בטרם תהיה אפשרות להעמיק ולהרחיב אותו. יש לאן להעמיק ולהרחיב אותו.

בכל מקרה, הסיפור הזה שבו אשת ראש הממשלה חשודה בפלילים, באה ויוצאת מחדרי חקירות ונדרשת לגרסאות, לא מוסיף בריאות לבנימין נתניהו. הוא צרוב בחקירות העבר מפרשת עמדי והמתנות. גם היא. זה לא היה אמור לקרות להם שוב. הם נקטו את כל האמצעים, ובכל זאת, משהו השתבש.

העצבנות של ביבי לא פוגעת בפראנויה שלו. להפך. בשבוע שעבר, בשיחה עם תא כתבי הכנסת, הכחיש שר האוצר משה כחלון את הדיווחים על איחוד של כולנו עם הליכוד, ודווקא הקפיץ למעלה את הידיעות על חבירה בינו לבין גדעון סער. כחלון אמר את האמת וסיפר שסער הוא חבר שלו ושהם נפגשים הרבה, אם כי כרגע אין דיבור פוליטי כי אין בחירות ואין על מה לדבר.

במקביל, פורסם באחד העיתונים סקר שלא ניבא טובות לנתניהו ולקואליציה הנוכחית שלו. הסקר הזה, עם כל הכבוד, נטול משמעות כלשהי בשלב הנוכחי. גם שמועות כחלון וגדעון לא באמת חשובות. אבל זה הספיק כדי להחריד את נתניהו. מזל שהאקדמיה ללשון פרסמה השבוע את החידוש הלשוני "תבהלה". אחד המקורבים הכי קרובים לנתניהו התבהל השבוע ופגש את המקורב מספר 1 לכחלון. מטרת הפגישה: לבדוק אם החיבור בין סער לכחלון אמיתי. אם כן, יהיה צורך בגיוס מילואים.

במקביל, נתניהו ישמח לגלות שבשבוע שעבר התקיים במכון למחקרי ביטחון לאומי, שבו סער משמש כעמית מחקר ותיק, משחק סימולציה. באירוע נכחה גם קבוצה גדולה של פעילי איפא"ק שביקרה בארץ. התרחיש: ישראל מגלה שאיראן מפרה את הסכם הגרעין ומפתחת בחשאי פצצה. הישראלים מיידעים פומבית את ארה"ב ומכאן מתחיל המשחק הסימולטיבי.

בכירי המכון שיחקו את התפקידים השונים: נשיא ארה"ב, ראש ממשלת ישראל, ההנהגה האיראנית וכו'. את תפקיד ראש הממשלה הישראלי שיחק גדעון סער. נתניהו לא אוהב משחקים כאלה. בטח ישלח עכשיו מקורב לעמוס ידלין, יו"ר המכון, כדי לבדוק את פשר המזימה. כך נראים חייו של נתניהו: מזימה אחת ענקית, גלובלית, להפילו מכיסאו, המתחלקת לאין ספור תת־מזימות חשאיות, מקומיות, עמוסות תככים, קושרים, חתרנים וגדעונים, חורשי רעה וזוממי הדחה. מזכיר קצת את המטבוחה בסוריה. מה הפלא, שלקראת סוף השבוע התנפל ראש הממשלה כנשוך נחש על מרטין אינדיק, בגלל איזו אמירה בסרט על נתניהו ששודר ברשת השידור הציבורית בארה"ב. אם נתניהו לא היה מתעורר, העסק הזה היה עובר בישראל בשקט גמור.

אגב, אינדיק דיבר אמת. נתניהו אמר את הדברים שמיוחסים לו ("אלמלא נרצח, רבין היה יורד מעל במת ההיסטוריה כפוליטיקאי כושל, כי הייתי מנצח אותו בבחירות") לרבים אחרים באותם ימים, לא רק לשגריר אינדיק. הוא האמין בזה, אולי בצדק. ביג דיל. אנחנו מכירים את נתניהו, הוא היה כזה ויישאר כזה. מרוכז בעצמו, בגחמותיו, בתוכניותיו, במתנגדיו. כל השאר, תפאורה.

4. האורקל מקריית גת

בין לבין, הוא הרגיע השבוע את ח"כ מיקי זוהר, חמורו החדש של משיח, שזמם להפריד את מדינת תל אביב מישראל באמצעות "חוק השבת" וצרור ראיונות מופתי ששיגר בעקבותיו. תל אביב, אמר האורקל מקריית גת, בכלל לא חלק מהמדינה. היא מנוגדת לרעיון היהודי. חבל שנשאת מלחם לא עודכן במועד.

נדמה לי שהקרדיט לנתניהו על הרגעתו של ח"כ זוהר מיותר. לח"כ מיקי זוהר לא הייתה שום כוונה להעביר את החוק הזה כמו שהוא. מדובר בסך הכל בתעלול יחסי ציבור מהשגורים במקומותינו. זוהר מתמודד על תפקיד יו"ר הקואליציה.

הוא הביט בקנאה במורו ורבו, ח"כ אורן חזן, והדרך המופלאה שבה סחף את התקשורת עם תחילת הקדנציה ובנה לעצמו מותג. מה יותר טוב מלהסתער קצת על מדינת תל אביב, להוסיף קורטוב משיחיות, קורט שנאת אחים והסתה, ולעלות לגדולה? בתעלול אחד הוא גם חיבב את עצמו על מתפקדי הליכוד, הפך ליקיר הימין הקיצוני וקרץ לחרדים, המהווים חלק חשוב בקואליציה. בינגו. ואם תשאלו אותו אם זה לגיטימי לחרחר מדנים ולהבעיר חיכוכים ולהרחיב פערים למען אינטרס פוליטי צר, הוא יענה לכם שכן. הוא למד מהטובים ביותר. הסתה כקרדום פוליטי.

5. המקל והמגזר

בואו נדבר על התוכנית הממשלתית הגרנדיוזית לצמצום הפערים במגזר הערבי, שעברה בקול תרועה רמה בשבוע שעבר. 15 מיליארד שקל, זו הכותרת ההיסטורית, שממשלת נתניהו מקציבה לצורך המשימה הדחופה הזו, שאין הרבה חשובות ממנה. בלי ציניות. קודם כל, צריך לתת קרדיט לממשלה ולעומד בראשה על הרעיון ועל הביצוע. ואחרי שהענקנו את הקרדיט, בואו נחפור פנימה.

ההוגה והמייסד הראשון של הרעיון והתוכנית הוא ראש אגף התקציבים אמיר לוי (כדי להגן עליו, הנה תצהיר: לא דיברנו בחודשים האחרונים). הרעיון המכונן: "שינוי מנגנוני הקצאה". בכל פעם שהמדינה מקצה כספים, הערבים איכשהו נדפקים. עכשיו באה המדינה ומתכננת מראש את מנגנוני ההקצאה כדי שמתוך הכספים שיוקצו בעתיד, הערבים יקבלו נתח מעובה, שיפצה אותם גם על עיוותי העבר, או משהו כזה.

הבעיה היא, שבין ההכרזות למציאות משתרע פער עצום. על פי מרכז מוסאוא, הכסף האמיתי הצבוע שממתין בתוכנית הזו למגזר הערבי, הוא בסביבות 2.5 מיליארד שקל. כל השאר, זה אחוזים מתוך תוכניות ממשלתיות עתידיות. זה יהיה תלוי ברצונם הטוב של שרים, של פקידים ושל מנגנונים בחמש השנים הקרובות. הרוב לא יקרה. בדיוק כפי שקרה לתוכנית הממשלתית הקודמת לחיזוק המגזר הערבי, של אהוד ברק, בשנת 2000. הוקצבו 4 מיליארד, הגיעו 200 מיליון בערך.

רוצים דוגמה? הנה סעיף בתוכנית: "40% מהכסף התוספתי לתחבורה הציבורית יופנה למגזר הציבורי". מה זה? או, יותר נכון, שו האדא? זה אומר שאם הממשלה תקציב בחמש השנים הקרובות תוספת תקציבית כלשהי לתחבורה הציבורית, 40% ממנה ילך למגזר הערבי. הבנתם?

חשוב להדגיש: התוכנית הזו אינה תוכנית של הרשימה המשותפת או של הנהגת ערביי ישראל. זו תוכנית של הממשלה. לערבים יש תוכניות משלהם, גדולות בהרבה, אבל הן נשארות במגירה. למרות זאת, תמכו הח"כים הערבים בתוכנית. חברי הכנסת איימן עודה, אחמד טיבי ובאסל גטאס (טיבי וגטאס בשבתם בוועדת הכספים) היו מעורבים מאוד בכל שלבי התכנון והאישור, כמו גם ועד ראשי המועצות הערביות (בעיקר מאזן גנאים מסכנין, אדגאר דכואר מפסוטה ומודר יונס מערערה).

האוצר דחה את דרישת הערבים להכנסת הכסף של התוכנית לבסיס התקציב, ובכך בעצם גזר עליה גוויעה ברעב ותלות בהורים. ג'עפר פראח, ראש מוסאוא, אמר לי השבוע ש"אגף התקציבים היה אמור להעביר טבלה מסודרת שתגדיר את העלויות של כל סעיף בהחלטת הממשלה. בפועל, אין מסמך כזה ולמעשה עד היום אין תקציב ייעודי ברור ליישום החלטת הממשלה". ועדיין, מרבית אישי הציבור והח"כים הערבים תומכים וח"כ עודה אפילו עשה סיבוב ניצחון באולפנים (כאילו זו התוכנית שלו).

ביום אישור התוכנית, פגש ח"כ טיבי את ח"כ בצלאל סמוטריץ' במליאה. "למרות שבנט ברח, אכלתם אותה, התוכנית מאושרת", אמר טיבי, וסמוטריץ' הרגיע אותו: "זה רק החלטת ממשלה, זה לא בבסיס התקציב, אתה יודע את המשמעות".

גם השר אלקין שפך קצת מים קרים כשאמר בכמה פורומים שהכסף האמיתי של התוכנית אינו המספרים שצוינו. חלק מהכסף הוא תקציבים שיועדו במקור למגזר הערבי, ונספרים פעמיים. אבל מי סופר.

בסופו של דבר, התוכנית חשובה. המגזר הערבי סובל מהזנחה מתמשכת של שנות דור. הגיע הזמן להתחיל לסגור את הפערים. גם היום, אחרי כל מה שעברנו, המיעוט הערבי נאמן למדינת ישראל ברובו המכריע. רוב רובם של ערביי ישראל רוצים לחיות כאזרחים שווי זכויות בישראל הדמוקרטית. צריך לעזור להם.

לתוכנית יש גם ערך הסברתי ותעמולתי לטובת ישראל וממשלת נתניהו, מול הקהילייה הבינלאומית וה־OECD, שרואים במצבם של המגזר הערבי והמגזר החרדי את עקב אכילס של החברה הישראלית. נתניהו קיווה להוציא מינימום כסף ולקבל מקסימום קרדיט, תוך מציאת האיזון הנכון בין שני האינטרסים הללו, והתוכנית הזו סבירה מבחינתו.

אבל אז בא הפיגוע בתל אביב. תוך זמן קצר הודלף לערוץ 2 הספין היומי: נתניהו החליט להתנות את ביצוע התוכנית בהתנהגותם של הערבים בכל הקשור לתכנון ובנייה, חוק וסדר, התנדבות לשירות לאומי וכו'. מדובר בקשקוש. מה שמפחיד את נתניהו זה בעיקר ליברמן, שמנקר בכבדו מימין ומנצל אירועים כאלה עד תום. השרים יריב לוין ואלקין הציקו לו עם התוכנית הזו, אז הוא הודיע בקול גדול שמינה אותם להגיש לו המלצות בדבר אותם תנאים דרקוניים שהוא עתיד להפיל על הערבים, בטרם יקבלו את הכסף של היהודים.

לא דובים, לא תנאים ולא זבובים. בהחלטת הממשלה המקורית התנאים הללו נמצאים במלואם. מי שאחראיות על ביצועם הן שתי ועדות של מומחים ופקידי ממשלה. בעלי מקצוע. ההכרזה על כי השרים ימליצו על תנאים לא מחזיקה מים. היא לא עברה כהחלטת ממשלה, היא לא מגובה בשום דבר, היא נועדה לצורכי פנים, כדי להקדים את הביקורת של ליברמן ולעזור קצת בפריימריז בחודש הבא (בינתיים אין לביבי יריב). בקיצור, בדיוק כמו אצל מיקי זוהר. שחרור קיטור וגזירת קופון פוליטי על חשבון הדו־קיום השברירי עם הערבים, האינטרס הממלכתי והאחריות הלאומית. זוהי שיטת נתניהו. כדי להוכיח לכם את זה, הנה סוף הסיפור: למחרת ההצהרה של נתניהו הבהירו גם אמיר לוי וגם השר שלו, משה כחלון, לח"כים הערבים, שאין מה לדאוג. לא השתנה כלום. הכל אותו הדבר, כפי שכתוב בהחלטה המקורית. אז נתניהו הצליח לבעוט בדלי הקרדיט שמילא לעצמו מול הקהילייה הבינלאומית. אבל העיקר, שהוא ענה לליברמן.

6. פחד השביתה

משפט אחרון לאיילת שקד, אחרי המכתב שכתבתי לה כאן לפני שבועיים. שרת המשפטים, שקוצרת מחמאות מקיר לקיר בינתיים, מתמודדת בימים אלה עם מבחן האומץ והמנהיגות האמיתי שלה. היא חוששת מהבריונות של ארגון פרקליטי המדינה, שמנסה לרמוס ולרסק את נציבות הביקורת על הפרקליטות שהוקמה אחרי שנות דור. הם מאיימים בשביתה. שקד לא רוצה שביתה. עומדות בפניה שלוש אופציות: לפצל את נציבות הביקורת בחקיקה (לביקורת פרטנית וביקורת מערכתית), כפי שהפרקליטים דורשים. לא לחוקק ולהמשיך את המצב הקיים. או להגיש את הצעת החוק עם הפיצול בקריאה טרומית ומשם ללכת איתה לוועדת חוקה, בתקווה שהפיצול יבוטל על ידי הכנסת.

האפשרות הראשונה והאפשרות האחרונה יגרמו להתפטרות מיידית של הנציבה, השופטת המוערכת הילה גרסטל, ויקיץ הקץ על הפרויקט. האפשרות השנייה בלתי אפשרית, כי הפרקליטים מתנהגים בבריונות ומחרימים את נציבות הביקורת, לא משתפים פעולה ומתנהגים כאחרוני העבריינים, בגיבוי מליץ היושר שלהם, פרקליט המדינה שי ניצן.

שקד יודעת שהנציבות חיונית למדינה. שקד מעריכה ומוקירה את השופטת גרסטל, את יושרה, אמינותה והענייניות שלה. שקד יודעת מה הדבר החשוב שצריך לעשות, אבל חוששת לעשות אותו. היא לא רוצה בעיות. היא לא רוצה שביתות.

אני מתפלא עליה. השבוע היא פרסמה מאמר נוקב נגד מאמר מערכת שפורסם ב"וושינגטון פוסט". היא מתקוטטת עם הממשל האמריקאי על בסיס שבועי. היא לא מפחדת מהמעצמה החזקה בעולם, שמחזיקה את הכלכלה והביטחון הישראלים ויכולה לסגור כאן את האורות בלחיצת כפתור. כאן, יש לשקד אומץ. אז למה שביתת פרקליטים מפחידה אותה כל כך? היא הרי יודעת שהפרקליטים לא באמת משביתים את המערכת הפלילית והנזק אינו כזה אקוטי. למה היא לא נלחמת על שלטון החוק? על הזכות שתהיה לנו פרקליטות שיכורת כוח, שבעת רצון מעצמה ודורסנית קצת פחות?

מי שפעילה מאוד בתחום היא חברת הכנסת רויטל סויד מהמחנה הציוני, סנגורית פרטית בעברה הקרוב. "יש חשיבות עליונה שלציבור יהיה אמון במערכת המשפט ובפרקליטות. זה מה שצריך להנחות את הצדדים", אומרת סויד, "אמון ייווצר בין היתר כשהציבור יידע שהפרקליטות אינה חפה מביקורת ומוכנה לה".

נדמה לי שיקח עוד הרבה זמן, עד שהציבור יידע את זה. בינתיים, הפרקליטות מפעילה את כל העוצמות שלה, כולל הבוס שי ניצן, כדי לחמוק מביקורת. שומרי החוק מעל החוק.