סיפור על גבי שושן: המפגש המיוחד שלי עם הזמר ששם קץ לחייו

שנת 2012. אני מחוסרת עבודה, יושבת בביתי החולוני דאז, מול מסך אייפון חצי שבור. בקרטוע מוזר, שולחת קורות חיים לחברות כוח אדם שמצאתי בגוגל. השעה היא שעת צהריים. אני חושבת והבטן מתחילה לקרקר. בכיס אין הרבה כסף, אבל אלברט הגרוזיני, מהמכולת למטה, נותן לי בהקפה.

הבית ההוא, בחולון, נשק לשכונת ג'סי כהן. אני לא היחידה ששמה נכתב במחברת החובות של אלברט. כל המדוכאים, נתמכי הסעד והמפוטרים נכנסו אל אותה המחברת. אני לוקחת כמה לחמניות, גבינה צהובה, טונה, פתיתים וקולה. כל מה שיכול להשביע אותי ליומיים–שלושה הקרובים. אלברט לוקח ממני כמה שקלים ואת השאר רושם. “תודה אלברט, מה הייתי עושה בלעדיך", אני אומרת ומכניסה הכל לתוך שקית אחת, כאילו לא רוצה לבזבז לאלברט שקיות שגם ככה הוא מפלח מהסופרמרקט.

ביציאה מהמכולת, החיסכון בשקיות לא עומד במעשה הטוב שלי. השקית נקרעת, בקבוק הקולה נופל ומתגלגל אל הכביש. אני מניחה הכל ורצה אחריו. גבר יוצא ממכונית שחורה ומפוארת, כנראה הבחין בי רצה בפיג'מה ובנעלי בית. הוא מחייך אלי ורוכן מטה, מרים את בקבוק הקולה.

“תודה", אני אומרת לו מתנשפת, ופתאום מזהה. “רגע, אתה לא הזמר ההוא?". “כן. אני הזמר ההוא", הוא מחייך.

“כל פעם, בדרך לים, אותו השיר", אני אומרת ומתחילה לזמזם את “16 מלאו לנער". “אבא שלי, הוא לימד אותנו את השיר הזה".

הוא צוחק. “כן, זה השיר המושמע ביותר שלי, את אוהבת אותו?".

“ברור. גבי שושן, זה השם, נכון?", אני מחייכת, קולטת שאני מתחילה להיראות כמו גרופית מתלהבת ונרגעת באחת.

“יפה מאוד, צעירה אבל מבינה. את גרה פה?", הוא שואל אותי. “כן, למעלה", אני עונה. “אז אנחנו שכנים, אני גר ממש כמה בניינים מפה", הוא אומר ומצביע על בניין ישן.

משהו שם לא מסתדר לי. מכונית מפוארת, ז'קט מעור, שיער כסוף ומרשים, ובניין דל כל כך? כשאנחנו מסיימים לדבר, אלברט כבר מחכה לי בכניסה לחנות עם שקית חדשה. “רק בעיות את עושה, מרסל", הוא אומר. “הכנסתי לך עוד כמה דברים בפנים, עלי".

אני עולה הביתה, מכינה לי סנדוויץ' עם טונה, לוקחת את האייפון ויוצאת מאתרי חיפוש העבודה שגם ככה לא מביאים תועלת. נכנסת שוב לגוגל. מקלידה “גבי שושן" ומתחילה לקרוא על האיש קצת יותר. בתמונות שמעטרות את הכתבות שנעשו עליו הוא נראה הרבה יותר רזה, ואולי גם יותר שמח. אולי.

יומיים אחר כך אני עומדת בתחנת האוטובוס. זומנתי לראיון עבודה בחברת נטפים, פקידת קבלה זמנית, עד שאחת אחרת תחזור מחופשת לידה. קו 126 כבר נראה באופק, אבל מכוניתו של גבי מקדימה אותו. “את נותנת לי להקפיץ אותך?", הוא שואל.

“יש לך מספיק דלק?", עניתי בשאלה משלי.

“מקסימום ניסע על אהבה", גבי מחייך אלי ואני נכנסת לאוטו. אנחנו מדברים, הוא מספר לי שהוא מופיע כבר הרבה שנים יחד עם עוזי פוקס ושרי, שהקהל מת על זה וזורח בהופעות.

“ואתה אוהב את זה?", אני שואלת אותו. “זה מיקרופון ופרנסה", הוא עונה ושותק לרגע. גם אני שותקת. אני בשל אכזבתי מחיי הדלות, והוא בשל אכזבתו הסמויה מהסוליסטיות שנלקחה ממנו.

מיותר לציין שהוא הסיע אותי עד פתח המקום שבו נקבע לי ראיון, איחל לי “לקרוע אותם". ואפילו קצת פלירטט, אבל פלירטוט לא מורגש. מכבד מאוד.

עברה שנה מאז שראיתי אותו שוב. אני עברתי ליפו, הוא נשאר בחולון, למיטב ידיעתי. באחת ממסיבות הגן שידיד שלי ערך בחצרו, בא גבי לשיר. הוא חייך אל הקהל, הצטלם עם כולם ולקח לעצמו כוס בירה. אחר כך עלה אל הבמה, וממנה ראה אותי. “למרסל, השכנה הכי טובה שלי, הנה שיר בשבילך, ילדה קטנה".

הלב שלי דפק. הוא זכר אותי. דחפתי אנשים ועמדתי ראשונה. הבטתי עליו מלמטה כששר לי את השיר היפה שכתבה סמדר שיר.

"את היום שונה

את נראית אחרת

את קצת קרובה קצת רחוקה  

את אישה קטנה  

את כבר לא זוכרת

ילדה עם סרט וצמה"

אחר כך ירד מהבמה וחיבק אותי אליו. הוא נראה רזה משזכרתי ומחויך יותר. שתינו יחד משהו, דיברנו קצת, גבי סיפר לי שהוא עובד על אלבום חדש, ואני אמרתי לו שהתחלתי לכתוב סיפורים לפייסבוק. סתם בשביל הכיף. “פעם תספרי לי סיפור", הוא ביקש. “מבטיחה", עניתי.

והלילה ירד ותמה המסיבה.

2016, לפני חודש. שבע בערב, יום רביעי. בשמונה אמורה להתחיל התוכנית שלי ב–103FM. לא הספקתי לכתוב הכל. אני מתיישבת בבית קפה בקניון גבעתיים, לא רחוק מהתחנה, וחושבת על סוף מתאים לתוכנית. בחוץ אינתיפאדה, כל התוכנית נעשתה על פי המצב בארץ, קצת מדכאת. רציתי לסיים אותה בנימה אופטימית, אבל לא ידעתי איך.

והזמן לוחץ ולכתוב תחת דד–ליין זה קשה פי כמה. שבע וחצי, אני חייבת להתקדם אל התחנה. את סוף התוכנית כבר אאלתר, אני חושבת לעצמי. מבקשת חשבון ויוצאת מהקניון.

גבי יושב שם, על ספסל, מחוץ לקניון. על השולחן מונחים פלאפון, סיגריות, מפתחות והרבה שקיות של מותגי הלבשה. אני ממהרת, אבל נחפזת אליו, רוצה להגיד לו שלום, לספר לו דברים ולדרוש בשלומו.

“גבי", אני קוראת אליו.

“מרסל שלי", הוא נעמד ומחבק אותי. “אני שומע עלייך המון, אני מאוד גאה בך. תשתי איתי קפה?", הוא מציע. אני מסרבת בנימוס. “עוד מעט מתחילה התוכנית שלי, אני חייבת לזוז לאולפן".

“יש לך גם תוכנית?", הוא שואל, “איזו?".

“תוכנית רדיו. כל שבוע", אני מתגאה ושוכחת לדרוש בשלומו.

“אני עובד על הופעה עכשיו, מקליט הרבה", הוא מספר ומחפש משהו בפלאפון שלו, “תני לי להשמיע לך משהו".

הזמן לוחץ, לוחץ מדי. אני לוקחת מפית ורושמת עליה את האי–מייל והטלפון שלי. “אני חייבת לעוף לאולפן, שלח לי לאי־מייל, אשמיע אותך". אני מתקרבת אליו ומנשקת אותו נשיקה ארוכה בלחי. “זה בסדר, מרסל, לכי, אני יודע איך זה לעבוד במקצוע הזה".

“תתקשר?", אני שואלת. “בטח", הוא עונה לי. “את יפה".

“גם אתה", אני משיבה והולכת.

התוכנית עוברת מצוין, האנרגיה שלי טובה, וקטע הסיום מתקרב. אני כבר יודעת מה אגיד ומה אשמיע. סיפרתי עליו, על גבי, ועל הפגישה המוזרה שלנו אז, כשגרתי בחולון. סיפרתי למאזינים מה שאני מספרת לכם עכשיו, רק בתמצות ובמהירות.

את התוכנית הקדשתי לו וסיימתי עם הביצוע שלו לשיר “בראשית" של אהוד מנור.

"גן בעדן גן בלי שער

משמיים גשם טוב ניתך

אלוהים היה רחום עם שחר

ולמשמרת נתן הוא לי אותך

בראשית היה לי שמש

בראשית זימרו לי ציפורים

בראשית הבשיל הפרי עד ערב

תותים וגרגרים"

התוכנית מסתיימת. קיבלתי כמה אס־אם־אסים, ביניהם גם את זה: “תודה, מרסל, גאה בך, גבי".

2016, לפני שבוע. חברים מתארחים אצלי, יש אלכוהול על השולחן וגבינות טובות שקניתי. אנחנו חוגגים את חזרתי ליפו.

חברה שלי קמה לשטוף לנו ענבים, הפלאפון שלה מצלצל. “מרסל, תבדקי ממי קיבלתי הודעה, אולי בעלי מחפש אותי", היא מבקשת.

אני לוקחת את הפלאפון. זו הודעה קופצת מאחת האפליקציות: “הזמר גבי שושן שם קץ לחייו".

“זה בעלי?", החברה שואלת. “לא, זה גבי שושן", אני עונה וידי רועדות. “גבי שושן מת".

כולם בהלם. רק ידיד שלי, מבוסם מיין נעמד ומתחיל לשיר את “16 מלאו לנער".

והלב, הלב כואב.

נוח בשלום, אימפריה של רוק ואהבה, נוח בשלום, חבר יקר.