גם בחלומותיהם השחורים ביותר לא נראה לי שרוצחי מחנה ההשמדה בטרבלינקה היו יכולים להגיע לתוצאה המופלאה שנרשמה אתמול בבית העלמין במושב אודים. שמואל וילנברג לא רק שרד בתופת שהם הכינו, הוא אף זכה להגיע לגיל המופלג 93. שם, בדרכו האחרונה, בבית עלמין יפה כמו בציור, ספד לו נשיא מדינת ישראל ואחריו נשיא פולין, אנדז’יי דודה, שלא שכח למסור דברי פרידה כשהוא שולח לאירוע את השגריר ונציגים במדים ממשרד ההגנה. “הגיבור היהודי־פולני” הוא כינה אותו.
זה היה עוד ניצחון גדול של וילנברג, שלא הפסיק לסמן “וי” על תחנות במהלך חייו. הוא זכה לשרוד, לספר ואפילו להתענג לא פעם ולא פעמיים על כוסית טובה של קוניאק וביסים נאים מדג מלוח. “טרף את החיים”, כמו שסיפר נכדו הנרגש.
דרך ארוכה עשינו אתמול מהחניה במושב עד לטקס בבית העלמין בגלל סידורי האבטחה שכפתה נוכחותו המרשימה של הנשיא ראובן ריבלין. קילומטר וחצי של ירוק חורפי בעיניים ופרחים בשלל צבעים ושלולית חורף נפלאה שממנה עלו לפי קצב קרקורי קרפדות. אורית, בתו של שמואל, סיפרה יותר מאוחר שאביה אהב מאוד את המושב, ולא פלא. ככה נראים חיים שכל אחד מאיתנו מאחל לעצמו, ולא הסיוט שהוא עבר בפולין לפני יותר מ־70 שנה.
היו שם מכרים וחברים והרבה מעריצים שקראו לו “איגו”. דיברו על בן אדם שלא שכח שום פרט מהימים הקשים, לא סירב למי שרצה לשמוע - והכל בפאתוס תקופתי. מצד שני, איגו תמיד קרן מאופטימיות שנתנה לו את הכוח להמשיך. הוא פיסל בברונזה וכתב. לאחרונה ספרו תורגם גם ליפנית. היו לא מעט אנשי תקשורת זרה שבאו לסקר את ההלוויה, ואפילו שגרירת קנדה בישראל, ויויאן ברקוביצ’י, ביקשה לומר דברי פרידה. השגרירה לא הכינה נאום בכתב, אבל הרגישה צורך לומר מעל הקבר איזה כבוד הוא מבחינתה לדבר על האיש הגדול שזכתה להכיר.
ההספדים שרטטו דמות של אדם חם, מיוחד במינו, פעלתן שהשאיר חותם גדול על הסביבה. היו בטקס לא מעט נערים חובשי כיפה, תלמידי הישיבה התיכונית במודיעין שווילנברג הרצה בפניהם לא מזמן, וביקשו לבוא להיפרד ממנו בדרכו האחרונה.
וילנברג, “העד האחרון מטרבלינקה”, יותר מכל השורדים האחרונים, היה הוא שלא הפסיק לרגע לספר על מה שהיה. לנו, לילדינו ולנכדינו. כל שנה עוד ועוד ניצולי שואה נפטרים, חלק בחוסר כל. חלקם מעולם לא עזב את המחנה. עוד מעט נישאר לבד, נמשיך בחיינו. אבל בצד, בזווית העין, תמשיך ללוות אותנו הלהבה ששמואל וילנברג תמיד דאג לתדלק.