ג'קי חוגי, פרשן גלי צה"ל לעניינים ערביים, החליט לעשות מעשה בנושא שמטריד אותו (ואותי) מזה שנים לא מעטות: מדיניות החרם כלפי החברה האזרחית הישראלית שנוקטים גופים בעלי השפעה בחברה המצרית. חוגי חיווה דעתו לא פעם בעבר, כי מדיניות החרם בתחומים אזרחיים, הננקטת בקפדנות על ידי האיגודים המקצועיים למיניהם, הייתה מגובה למעשה על ידי השלטון המרכזי, לאורך כל תקופת שלטונו של הנשיא מובארק.
נוח היה למשטר, לטענת חוגי, לקיים את מינימום היחסים הדיפלומטיים המתחייב מפרוטוקול הסכם השלום הישראלי־מצרי וכן את התיאום הביטחוני והמודיעיני נוכח האיומים ששתי המדינות חשופות להם, אך לא לאפשר ליחסי שתי המדינות לחרוג אל מעבר לתחום הזה ולהקיף תחומים אזרחיים מובהקים, בבחינת יחסי עם לעם ואדם לאדם.
חוגי הפנה מעל דפי “מעריב השבוע" קריאה נרגשת לנשיא מצרים (“מכתב פתוח", 12.2.16), ובה כתב כי “באה השעה לסלק את החרם הזה מן העולם". שניים מטיעוניו של חוגי הם בעלי משקל במיוחד: ראשית, מול החשש המושמע תדיר בחוגים אינטלקטואליים מצריים מפני “פלישה תרבותית ישראלית", טוען חוגי כי התרבות המצרית שורשית ועמידה מכדי שתאוים על ידי אינטראקציה עם התרבות הישראלית. נהפוך הוא: שני הצדדים יצאו נשכרים מפעילות גומלין שכזאת. שנית, אל מול הטיעון כי הסרת החרם על הנורמליזציה עם ישראל תפגע בשאיפות הלאומיות הפלסטיניות, טוען חוגי כי דיאלוג ישראלי־מצרי ברמה העממית־אזרחית ישרת גם את האינטרס הפלסטיני.
קריאתו של חוגי לא נותרה “קול קורא במדבר". היא נקלטה בכתובות המצריות שאליהן כיוון, וגררה תגובות שונות בתקשורת המצרית. אחת הבולטות שבהן הייתה זו של ד"ר טארק פהמי, אשר תרגומה, בהשמטות קלות, פורסם אף הוא ב"מעריב־סופהשבוע" ("קול קהיר", 26.2.16). תגובתו נוסחה בטון תוקפני משהו, ועיקרה הוא כי “אף בכיר מצרי לא יוכל לקדם שלום עממי (עם ישראל). הדבר נתון בידיהם של מיליוני מצרים, שעודם רואים בישראל מדינת אויב". אכן, יש בטון שבו נוסחה התגובה כדי לייצר פסימיות אצל שוחרי הדיאלוג בחברה הישראלית.
אני שותף לטרונייתו של חוגי על היעדר אינטראקציה ישראלית־מצרית בתחומים בעלי אופי עממי־אזרחי. יתר על כן: החרם שמטילים איגודי האינטלקטואלים על “מנרמלי" היחסים על ישראל גובל לעתים ב"טרור אינטלקטואלי" וולגרי, וראוי שיוסר, וייסלל נתיב ליחסי גומלין פתוחים. אך אני מסרב להאמין שמדובר בעובדות סטטיות קשיחות. לא אחת טענתי כי דעת הקהל המצרית ביחס לישראל נחלקת לשלוש: בשני קצות “עקומת הפעמון" יש קבוצות קטנות, האחת קוראת להעמקת יחסי השלום עם ישראל כמנוף לתמורה דמוקרטית במצרים, והאחרת עוינת את ישראל ללא קשר למעשיה ומחדליה.
אולם המסה הגדולה בקרב האליטה האינטלקטואלית המצרית עוינת את ישראל “על תנאי", בבחינת “מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך". ביקרתי במצרים פעמים רבות, ונוכחתי כי כל אימת שנפתח פתח למהלך של שלום ישראלי־פלסטיני, ניכרה פתיחות כלפי ישראל, אף בקרב הקוראים לחרם עליה. וכל אימת שהשתרר קיפאון מדיני, והעמיק כיבוש השטחים הפלסטיניים, שבו העמדות והתקשחו.
תגובתו של פהמי משקפת את עמדותיה של מסה זאת בדעת הקהל המצרית. קריאה מדוקדקת של הנאמר בה נותנת מקום לא רק לייאוש, אלא גם לתקווה, ששינוי המדיניות הישראלית לכיוון של חתירה אקטיבית לשלום וכיבוד הזכויות הלאומיות הפלסטיניות, לצד הבטחת קיומה וביטחונה של ישראל, ייתן את פריו ויחולל בהדרגה את הפתיחות הנכספת ביחסי שני העמים.
הכותב מרצה באוניברסיטת בן־גוריון, לשעבר מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר