היה ברור כשמש שזה מה שיקרה. שברגע שיגיע יומו של משה קצב להתייצב בפני ועדת השחרורים, תתעורר הלהקה ותתחיל להפעיל לחצים. כן, הם אומנם סומכים על מערכת אכיפת החוק וסומכים על ועדת השחרורים, אבל אם אפשר להפעיל עליהם לחץ כדי להיות בטוחים שתתקבלנה שם ההחלטות הנכונות, אז עדיף. זה גם בדיוק מה שהם עשו תוך כדי ניהול ההליך הפלילי, כשהגיעו להפגין מול בית המשפט.
משה קצב לא צריך לקבל חנינה, משום שהוא חייב לקבל יחס זהה לזה שמקבל אחד האדם, ואחד האדם לא זוכה אצלנו בדרך כלל לחנינה. מאותה הסיבה בדיוק אין סיבה שקצב לא ישתחרר אחרי שני שליש מתקופת מאסרו, כפי שמשתחרר אחד האדם שעומד כמוהו בקריטריונים.
אין מי שחושב שמשה קצב מסוכן למישהי, במיוחד לא אחרי שוועדה מקצועית של שירות בתי הסוהר כבר קבעה שאין לו מסוכנות. אין גם שום מחלוקת על העובדה שלא נפל רבב בהתנהגותו במהלך שנות מאסרו. אז עם מה נשארנו? עם סיפור החרטה. מעבר לעובדה שהחוק לא דורש להביע חרטה ולא דורש משום אסיר להודות בעברה שבה הורשע, יש בתביעה הזו משהו שמזכיר משטרים מהסוג הסובייטי שבהם אנשים נאלצו להודות במה שהם מאמינים שלא ביצעו.
מדינה שמאמינה בזכויות אזרח חייבת לאפשר לאדם להמשיך לטעון לחפותו, גם אם בית המשפט קבע אחרת, ולא לנקום בו על כך. לא היינו רוצים שכדי שעבריינים מורשעים ישתחררו, הם יצטרכו קודם להכריז שהם מכירים בחטא, כשמצפונם אומר להם שהם כלל לא חטאו. אני מוכן להמר שמרומן זדורוב, שהורשע ברצח, אף אחד מאיתנו לא היה דורש זאת כתנאי לניכוי שליש.
גם הטענה שלפיה שחרור מוקדם של קצב יפגע באמון הציבור במערכת אכיפת החוק היא טענה עקומה. אם הציבור ייווכח שקצב עומד לפני ועדת השחרורים ומקבל יחס זהה לזה שמקבל כל אסיר אחר, זה רק יחזק את אמון הציבור. דווקא ועדת שחרורים שתיכנע לניסיונות הלחץ עליה ותחליט שכל אחד שמופיע לפניה נשפט לפי אמת מידה אחרת, היא היא הוועדה שהציבור לא יוכל לרחוש לה אמון. אה, ועוד משהו. מעניין מאד איפה בדיוק היו כל מי שחרדים לאמון הציבור במערכת אכיפת החוק כשכל כך הרבה מחבלים רוצחים עם דם על הידיים הלכו פה הביתה במהלך השנים? איפה הייתה אז הדאגה הכנה שלהם לאמון הציבור?
מעבר לכל זה, נדמה שגם המאבק בעברות מין הפך כבר מזמן לסיפור פוליטי. או במילים אחרות: אמרו לי מי החשוד/המורשע ואומר לכם באיזה צד שלו תהיינה הלוחמות לזכויות נשים. יש לי אפילו דוגמה נהדרת שמוכיחה את זה. סיפורה של סווטלנה גורודצקי מופיע על סדר היום שלנו כבר כמעט שנה, מהיום שבו סיפרה ל"מעריב" שמני נפתלי, אב הבית במעון ראש הממשלה, הטריד אותה מינית.
גורודצקי הגישה תלונה למשטרה ואנחנו פרסמנו את זה. פרסמנו גם את העובדה שבמשך תשעה חודשים המשטרה לא חקרה את התלונה, רק משום שמני נפתלי חשוב לה לניהול התיק נגד רעיית ראש הממשלה. ועוד משהו פרסמנו. את העובדה המקוממת שמשטרת ישראל בחרה להפקיד את שתי החקירות - זו שבה מני נפתלי הוא עד חשוב, וזו שבה הוא חשוד - בידי אותה יחידה. אגב, בהחלט יכול להיות שהחיים מורכבים ממה שעיתונאים ופוליטיקאים אוהבים להאמין. כלומר, שמני נפתלי צודק בעדותו על התנהגותה של שרה נתניהו, וסווטלנה גורודצקי צודקת בעדותה על התנהגותו של מני נפתלי.
אלא מה, שבניגוד לברבורים של חברות הכנסת הלוחמות בפגיעה בנשים, על הצורך לחבק כל מתלוננת ועל הצורך להאמין לכל מתלוננת ועל הצורך להתייצב לצדה של כל מתלוננת, סווטלנה גורודצקי נשארה לבד. ממש לבד. בודדה. אגב, גם זה פורסם. למה היא נשארה לבד? כי אף אחת מאלה ששמעתם אתמול נלחמות את מלחמתן של הנשים הפגועות מפרשת קצב לא רוצה לסייע למי שמתלוננת נגד מני נפתלי. כי בסוף, כנראה שלפני הכל עומדת הפוליטיקה. ואם כבר מדברים על אמון הציבור, בדיוק בנקודה הזו חברות הכנסת הללו איבדו את האמון שלי.