ספק אם מישהו מאיתנו היה רוצה לחיות ברוסיה הצארית של ימינו, ועדיין קשה שלא להתפעל, אפילו קצת לקנא, בתופעה שכמעט נכחדה מהעולם המערבי־ ליברלי: מנהיגות נחושה שיודעת להחליט ולבצע. אז נכון שהוא שליט יחיד, ללא אופוזיציה, שאף אחד לא מאיים על כיסאו ושימשיך למשול כל עוד ירצה בכך - אבל אני מכיר לפחות עוד אחד כזה, ואין בו שמץ מהמנהיגות של ולדימיר פוטין.
הוא נכנס לסוריה בלי שאיש צפה את זה, עצר את תהליך הקריסה של משטר אסד ואז הפתיע שוב השבוע כשהודיע ש"המשימה הושלמה" ושהוא מתחיל לקפל את כוחותיו הביתה. את מה שג'ורג' בוש לא ידע לעשות ב־2003 בעיראק, את מה שישראל לא הבינה ב־1982 אחרי שסילקה את אש"ף מלבנון - פוטין הבין. המשך שהייה בשטח יטביע את הצבא שלו במלחמת התשה, שממנה לא יוכל לצאת מנצח.
המעורבות הצבאית של רוסיה בסוריה לא הייתה נרחבת. בספטמבר הם הגיעו עם כ־50 מטוסי קרב, כמה ספינות וכוח קרקעי של כ־4,000 חיילים שנועד בעיקר להגן על הבסיסים שלהם. פוטין הבטיח אז לאסד שהוא יחזיר לו את סוריה תוך שלושה חודשים, אבל הוא לא באמת התכוון לכבוש מחדש את המדינה הענקית הזאת באמצעות 50 מטוסים.
הכוח הרוסי התחיל בביצור קווי הגנה יציבים על ערי החוף לטקיה וטרטוס, שם שוכנים הבסיסים האוויריים והימיים של רוסיה. מטוסי הקרב של רוסיה יצאו להפצצות בלתי כירורגיות בעליל נגד כל ארגוני המורדים באשר הם, כדי לאפשר לצבא אסד, המגובה בכוחות חיזבאללה, להסיר את איום המורדים מעל דמשק. אלפי תקיפות רוסיות במשך חמישה חודשים סייעו לשלושה מאמצים עיקריים של אסד: לנוע צפונה לכיוון חאלב, שכמעט התרוקנה מתושביה בשל ההפצצות הכבדות; לנוע מזרחה לכיוון תדמור (פלמירה) שבשליטת דאע"ש; ולרדת דרומה אל החוראן, עד לכיבוש חלקים מדרעא.
בתום 22 שבועות של מעורבות צבאית רוסית, אסד כמעט שולט בציר שעולה מדרעא בדרום עד דמשק ומדמשק עד לחאלב. פוטין אפשר לו לבסס שליטה בכחמישית ממה שפעם הייתה סוריה, אבל בחמישית הזאת נכללים כל הנכסים החשובים של המדינה: שדה התעופה הבינלאומי של דמשק ונמלי הים של לטקיה וטרטוס. באותו הזמן העניקו הרוסים גם סיוע אווירי חשוב לכורדים, שביססו את שליטתם ברצועה שלאורך הגבול הטורקי והחלו לדחוק דרומה את דאע"ש. "המדינה האסלאמית" נמצא בנסיגה כבר כמה חודשים, ובעוד כוחותיו של פוטין עוזבים את סוריה, הכורדים כבר מאיימים על ראקה, בירתה.
האם הנסיגה של דאע"ש תימשך גם ללא הרוסים? האם הכורדים ימשיכו לנצח או שהטורקים ינצלו את יציאת הרוסים כדי להכות בהם? האם אסד ידע לשמר את ההישגים הטריטוריאליים שלו? כל אלה שאלות שהיום לא ניתן לענות עליהן בוודאות, אבל פוטין הבהיר שהוא משאיר רגל אחת על הקרקע, אם ירצה לחזור ולהתערב במלחמה.
מלכתחילה הוא הגיע כדי למנוע את נפילת אסד ולהוכיח שהוא דואג לבני בריתו, אבל פוטין לא התכוון להתאבד בעבור אסד. על הלחימה בסוריה הוא שילם מחיר לא קל: בדם חייליו, בעלויות כלכליות כבדות ובפגיעה במעמד של רוסיה בעולם הסוני. פוטין הוא אומנם בן ברית של איראן ואסד, אבל אין לו כוונה לנתק את קשריו עם סעודיה ומצרים. הוא גם לא שכח השבוע להשתתף באבלם של הטורקים על הפיגוע באנקרה ולאותת שמבחינתו אפשר לסיים את חילופי המהלומות עם ארדואן.
ברמה הטקטית היו לו על הכוונת כמה אלפי רוסים־צ'צ'נים שהצטרפו לדאע"ש. פוטין חשש שאם לא יהרוג אותם על אדמת סוריה, הוא יפגוש אותם בפיגועים במוסקבה. למעלה מאלף מהם חוסלו בתקיפות הרוסיות. אבל יותר מכל הוא רצה לקנות את מעמדו בראש השולחן שיקבע את עתידה של סוריה, ואת זה הוא השיג. לא יהיה שום הסדר בסוריה בלי הרוסים, ויותר מזה: פוטין קנה לעצמו מעמד שבו יוכל לכרוך כל הסדר עתידי בסוריה עם הכרה בכיבושים שלו באוקראינה.
הוא ינסה תחילה להביא להסדר שמחזיר את שלמותה הטריטוריאלית של המדינה הסורית. פוטין לא מחויב להמשך השליטה של אסד בסוריה. לא תהיה לו שום בעיה להוציא את אסד לגלות ולהחליף אותו באישיות מוסכמת אחרת, בהסדר שישאיר את משטר הבעת'. ספק אם ניתן להשיג הסדר כזה כיום.
קל יותר לדמיין הסדר שבו תהיה חלוקה של סוריה לקנטונים אתניים: עלווי, כורדי, דרוזי וסוני, כש"המדינה האסלאמית" נבעט חזרה לעיראק או לגלות בלוב. העובדה המפתיעה שהפסקת האש שהוכרזה לפני כשלושה שבועות נשמרת ברוב המקומות, מלמדת על תשישות של כל הצדדים הלוחמים, ואולי זו תוביל אותם לקבל הסדרה.
# # #
מבחינתה של ישראל, העובדה שמטוסי הקרב הרוסיים עוזבים את האזור, ואיתם מערכת ההגנה האווירית S־400 - היא חדשות טובות. איראן, שרק כ־700 מאנשיה נותרו בסוריה, לא נראית כמי שמתכוונת להשקיע שם עכשיו כוח נוסף, וגם לא חיזבאללה, ש־7,000 מאנשיו נמצאים בסוריה ולוחמים לצד צבא אסד. לאסד אין היום יכולת לכבוש מחדש את הגבול עם ישראל, מה שמשאיר אותנו עם צמד השכנים ג'בהת א־נוסרה ושוהאדא אל־ירמוכ (דאע"ש) ברמת הגולן. אלה שני ארגונים שמעולם לא הוכרז אצלם "יום מעשים טובים". הם עוינים אותנו, אבל כרגע אין להם עניין בעימות עם ישראל.
צה"ל כבר החליף דיסקט בכל הנוגע לסוריה. התוכניות האופרטיביות המסורתיות של תמרון משוריין וכבד הוחלפו בתוכניות לתמרון קל ומהיר, למקרה שצה"ל יידרש לטפל בבעיה כלשהי בשטח הסורי. המכשול האימתני של הצבא הסורי ברמת הגולן כבר לא קיים יותר. אין שום בעיה לשלוח היום גדוד או חטיבה לעומק סוריה בנסיעה על רכב גלגלי ולהחזיר אותם אחרי כמה ימים.
סוריה הינה, וכנראה שגם תישאר, זירת החיכוך העיקרית במלחמת השיעים והסונים. הלקח שלנו מחמש שנות המלחמה שם הוא שאף משטר באזור שלנו אינו חסין מתהפוכות. לכל אלה מבינינו הדוגלים ב"מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח" - סוריה היא ההוכחה שגם הרג של יותר מ־400 אלף איש לא יעצור עם שהחליט להתקומם נגד מי ששולט בו.
# # #
ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שנפטר אתמול, היה מאלה שסברו שישראל צריכה להיות אקטיבית יותר במלחמה בסוריה ולסייע להפלת אסד והציר השיעי. רבים הופתעו כשמינה אותו רה"מ אריאל שרון לראשות המוסד. שמו כלוחם עז נפש הלך לפניו עוד משנות ה־70, אבל הוא לא התבלט בתפקידים הבכירים שמילא בצה"ל.
בשמונה שנות הקדנציה המפוארת שלו במוסד התגלה דגן כמנהיג, ומהסוג הנחוש. כזה שמעז, שמחליט ומבצע. הוא לא נרתע מסיכונים וגם לא מעימותים עם הממונים עליו. אלמלא חלה, היה דגן מצטרף להנהגת המדינה. ישראל איבדה השבוע לא רק גיבור, אלא גם מי שיכול היה להנהיג אותה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10 [email protected]