מחאת חיילי המילויים הגאים ממשיכה להדהד, ובכל יום נחשפים עוד ועוד סיפורים מרגשים של חיילים וחיילות, גאים וגאות, שצה"ל ומערכת הביטחון מפלים אותם בקבלת הכרה וזכויות. זאת במקרה שאחד מבני הזוג אינו חוזר משדה הקרב, מציאות שכידוע לדאבוננו, אינה נדירה. אך האם תוכל מחאה זו למצוא את פתרונה בחברה שסועה כשלנו, העמוסה בדעות קדומות למכביר ובמבנה פוליטי חקיקתי סבוך כשלנו?
בישראל של היום קיימים מספר חוקים שמהם ניתן, אולי, למצוא את הדרך הנכונה. אחד מהם הוא חוק שיווי זכויות האישה, משנת 1951, אשר שם לו למטרה להבטיח שוויון מלא בין האיש לבין האישה. בין היתר נקבע בו כי "דין אחד יהיה לאיש ולאישה לכל פעולה משפטית". מובן כי לעת ההיא ראה המחוקק הנאור לנגד עיניו כורח להגן על מעמדן המקופח של נשים בחברתנו המתהווה. אלא שכיום התהפכו סדרי עולם, ומי שזקוקים להגנת החוק אלה הם הגברים, ביניהם אלה המעוניינים לממש את הורותם. ובפרט אותם גברים היוצאים, אט אט, מהמחשכים ומעזים להצהיר על זהותם המינית. אין לנו, למרבה הצער, ולו דבר חקיקה אחד המסדיר כיום את זכויותיו של הגבר הגאה.
צודקים המילואימניקים. במה נבדל האיש האלמן שיש לו בן זוג לחיים אשר נספה במהלך שירות צבאי מהאלמנה בת זוגו של חלל צה"ל? הצער אינו מבחין בין האיש לבין האישה, בין מי שחלק את זוגיותו עם גבר, לבין מי שחלקה את זוגיותה עם בעלה או בן זוגה שנהרג. ואולם, המחוקק מצדו עושה בברור את ההבחנה הזו. בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), שהוא במקורו חיקוק משנת 1950, מגדיר המחוקק לעניין זכויות "בן משפחה של חייל שנספה במערכה" את הזכאים לתגמולים והם: רעייתו או ידועתו בציבור של מי שנספה או נספתה והיו במותם בני זוג.
הצדקה נוספת למחאתם של חיילי המילואים אנו מוצאים בוועדה הציבורית מרובת המומחים בראשות פרופ' מור-יוסף, המכונה על שמו, אשר כוננה במטרה להמליץ למחוקק כיצד להתאים לזמננו את חוק הפונדקאות. מטרתה המוצהרת של ועדה זו הייתה לפתור בעיות עכשוויות בתחום ההולדה והפריון, כך שעיקר עיסוקה התמקד בשאלה כיצד להקל על בני זוג המתקשים להביא לילדים לעולם בדרך הטבע ונזקקים לשירותי פונדקאות בישראל. בכל הנוגע לזוגות של גברים בני אותו המין המליצה הוועדה כי הם יוכלו לחסות תחת חוק הפונדקאות המתחדש ולהיעזר בישראל בשירותי פונדקאות, במקום לחפש את ישועתם, בקשיים עצומים מעבר לים, כנהוג כיום, רק אם יוכלו "להשיג" פונדקאית המוכנה להרות להם באופן אלטרואיסטי, כלומר, מבלי ליהנות משכר עמלה. ברור שמרבית הזוגות של גברים בני אותו מין יאלצו, ככל שהם חפצים בילדים משותפים, להמשיך ולחפש לעצמם מזור בעלות גבוהה, כמעט בלתי מושגת, ובתלאות קשות במדינות זרות. אמנם, המלצה זו לא אומצה על ידי שרת הבריאות דאז יעל גרמן אלא שממילא חוק הפונדקאות, בניסוחו העכשווי, לא צלח בימים אלה, את הקריאה ראשונה, בכנסת.
למרות שלנגד עיננו מתהוות כיום מסגרות משפחתיות חדשות ושונות המובלות על ידי הרצון ולא על ידי החוק הקיים או המסורת הנוהגת מי ייתן שהדברים ישונו במהרה בימינו אנו, שכן כיום עדיין שולטות בכיפה דעות קדומות המסרבות להכיר בטבעו השונה של כל אדם, מראשית ימיו, אף שכנזכר עוד בספר שמואל: "וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; ויאהבו יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ".
הכותבת היא עורכת דין מומחית בדיני משפחה העוסקת בהליכי משפט מורכבים הנוגעים להפריה חוץ גופית של בני זוג.