שלא כמו שהצטיירה בסדרה "דיני נפשות" של אורנה בן דור, הפרקליטות הרבה יותר טובה והוגנת. מאידך, הפרקליטות הרבה פחות טובה מכפי שהיא מעריכה את עצמה. החולשה הגדולה של הסדרה ששודרה בערוץ 10 הייתה שהתמקדה במספר אירועים, הגדילה אותם לממדים מפלצתיים, נתנה להם פרשנות מחמירה וניסתה להנחיל לציבור תחושה שכך זה מתנהל בכל התיקים. בכך הייתה הסדרה בלתי מידתית, מעוותת וקצת קריקטוריסטית.
טעויות הן אנושיות. ככל שהארגון גדול יותר הוא טועה יותר, והפרקליטות היא ארגון גדול. הטעות אינה נעשית בהכרח בזדון, וכשהיא מתגלה ראוי לטפל בה ולתקנה. כאן נעוצה אחת החולשות הגדולות של הפרקליטות בשנים האחרונות: היא אינה מוכנה יותר להודות בטעויותיה, ולעתים מזומנות מכסה עליהן גם באמצעים פסולים.
כך, למשל, בעניינו של השר לשעבר חיים רמון. בידי הפרקליטות היו לכאורה ראיות מזכות שהושגו בהאזנות סתר שנעשו כדין בתיק אחר. אך בניגוד למצוות החוק הם לא העבירו את הראיות לפרקליטיו של רמון, לא בזדון אלא מטעמים של רשלנות. הפרקליטות סירבה להודות בשגיאה וגלגלה שורה של תירוצים לא מתקבלים על הדעת, ולבסוף אף קידמה את הפרקליטה שהייתה אחראית למחדל. כך התנהלה גם בפרשת המכון הפתולוגי. כשד"ר מאיה פורמן נתנה חוות דעת בניגוד לעמדת הפרקליטות, פעלה האחרונה לסיכול מינויה שהושג במכרז לכהונה במכון הפתולוגי.
ויש עוד דבר שהתקלקל בפרקליטות: מאז הקמת המדינה ועד לפני כעשור וחצי, הפרקליטים בשירות המדינה ראו בתפקידם סוג של שליחות בשירות הציבור ולא קריירה. בניגוד לסנגורים הפרטיים, שתמיד רוצים לנצח כי הניצחון גורר יוקרה וכסף, הפרקליטים חיפשו צדק, אמת ומשפט. ההרשעה והניצחון בבית המשפט לא היו תמיד חזות הכל, והצדק היה נר לרגליהם והאור שהלך לפני המחנה.
הזמנים השתנו, ותחושת השליחות של הפרקליטים הולכת ונעלמת. בני הדור החדש מגיעים לשרת בפרקליטות לתקופת זמן מוגבלת, שבה עליהם לרכוש שם של מנצחים, מוניטין מקצועי וגם ניסיון. כדי להגיע להישגים תוך זמן קצר מתחייב לפעמים לנהוג שלא כשורה ולא על פי כללי האתיקה. זו תופעה מדאיגה, שמאפיינת את כלל השירות הציבורי, אלא שבפרקליטות היא חמורה במיוחד, כי שם עוסקים בדיני נפשות ובחירותם של אנשים.
וכעת בכל זאת ראוי להדגיש שההתנהלות הלא אתית והלא ראויה היא נחלתם של בודדים במערכת. הפרקליטות עוסקת באלפי תיקים בשנה, רק מעטים מהם נפגמים במהלך הטיפול.
# # #
שרת המשפטים איילת שקד החלה השבוע לקדם את הצעת החוק בעניין נציבות הביקורת על הפרקליטות ועל הפרקליטים. עד כה פעלה הנציבה, השופטת המוערכת הילה גרסטל, מכוח החלטת ממשלה ולא מכוח חוק. ולפיכך חלק גדול מזמנה הושחת על מאבקים פנימיים עם ארגוני הפרקליטים, שחלקם היו על יוקרה ולא על מהות. לכן אין מנוס מכך שהנציבות תפעל מכוח החוק. עד כה הוכיחה השופטת גרסטל שהיא יודעת מה היא עושה, והיא בהחלט מנסה לעשות ביקורת הוגנת, פרטנית ומערכתית וסדר. למרות ערימת המכשולים שמקימים בדרכה חדשות לבקרים, היא מצליחה להתגבר עליהם ולעשות את מלאכתה.
צודקים הפרקליטים בדרישתם להגנות מסוימות שתהיינה קבועות בחוק, כמו שימוע לפני החלטה בעניינים פרטניים וכן חיוב המתלוננים - שבהחלט יכולים לעשות שימוש לרעה במנגנון הביקורות - לצרף תצהיר לתלונתם שיהיה שווה ערך לעדות בבית משפט. לעומת זאת, אינה צודקת דרישתם להפריד את הנציבות לשני גופים - לביקורת פרטנית ולביקורת מערכתית - ולמנות שני נציבים. יש קשר הדוק בין שתי מערכות הביקורת, ופיצולן ישבש את עבודת הנציבות.
הכוח משחית, ולפרקליטות יש הרבה כוח ועוצמה, ועל מנת שהוא לא יושחת הביקורת חיונית. ראשי משרד המשפטים והפרקליטות חייבים לפעול לחינוך מחדש של חלקים במוסד, ולהטמיע בפרקליטים את הערכים הישנים והנכונים בעיקר לשם עשיית אמת וצדק, ולא לשם רדיפה בלתי מרוסנת לניצחונות בבתי המשפט בכל מחיר. נראה שהמשך כהונתה של הנציבה גרסטל יסייע לתהליך, ויש לקוות ששרת המשפטים תגבה אותה ותתמוך בה.
שכרה יצא בהפסדה
אני מתעב אנשים שמבזים ומשחיתים את דגל המדינה. בעיני הדגל הוא סממן לאום וסמל שלטון חשוב, שיש להגן עליו. יחד עם זאת, לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה אם יש כאלה שלא חושבים כמוני ורוצים לבזות את הדגל ולא להרכין ראש לרגליו, מטעמים של חופש ביטוי, הפגנה פוליטית או חופש אמנותי - יישבו שלוש שנים בכלא. כי מחר גם אזרח שברגע של מצוקה יאמר "ישראל היא מדינה מחורבנת" - ולמי מאיתנו אין רגעים כאלה - ייכנס לכלא לשלוש שנים. יש גבול לדרישות חוקיות בנושאים של הזדהות לאומית.
חוק הדגל הנוכחי משנת 1949, שממעיטים מאוד ובצדק לאכוף אותו, קובע שנת מאסר על השחתה וביזוי של הדגל, וגם זה לא מעט. השבוע העבירה הכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק שמבקשת להטיל על המבזים ומשחיתים דגלים שלוש שנות מאסר, ואף לבטל זכויות אזרחיות בסיסיות שאינן ניתנות לביטול כמו מענקים מהביטוח הלאומי, ביטוח בריאות והזכות לקבלת מלגות ללימודים גבוהים.
הביצה שממנה נשאבים רעיונות העוועים האלה היא נחלתם של חברי כנסת אלמונים וחסרי חשיבות פרלמנטרית, שמבקשים לעצמם דקות תהילה ומצליחים להשיג אותן רק באמצעות הצעות חוק פרטיות, הזויות, מסוכנות ומיותרות. הפעם השיגה את דקות התהילה חברת כנסת אלמונית, נאוה בוקר מהליכוד, שעד כה שמה כמעט לא הגיע לאוזנינו בשל פעילות פרלמנטרית מוצלחת או בשל מעשים טובים שעשתה לטובת המדינה. אפילו חבריה לסיעה, שתמכו בהצעת החוק המגדילה את עונש המאסר, סירבו לאשר את שלילת הזכויות האזרחיות ובשלב זה סעיפים אלה הוקפאו.
סוגיית ביזוי הדגל אינה מעסיקה רק את הציבור הישראלי, וגם מדינות דמוקרטיות אחרות דנו בה. ב־1989 פסק בית המשפט העליון של ארה"ב שחוקי ביזוי הדגל אינם חוקתיים, משום שהם עומדים בניגוד לחופש הביטוי ובניגוד לחופש האמנות ולפיכך הם בוטלו. החלטה דומה התקבלה גם באסיפה הלאומית של צרפת. רוב מדינות העולם הדמוקרטי אינן מענישות בגין עבירות אלה.
ואילו אצלנו, הואיל והחוק המקורי הוא משנת 1949, לא ניתן היה על פי החוק לעתור לבג"ץ על אי חוקיותו, משום שהוא קדם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מאידך אם הצעת החוק של ח"כ בוקר תמשיך להתגלגל בכנסת ולהגיע לחקיקה סופית, יהיה זה חוק חדש, ובג"ץ יוכל לבדוק את חוקיותו. להערכתי, החוק ייפסל על ידי בג"ץ והתוצאה במקרה זה תהיה בבחינת תפסת מרובה לא תפסת, משום שבג"ץ עלול בהזדמנות זו לפסול את החוק כולו. וכך ייצא שכרה של בוקר בהפסדה.