הנשיא אובמה אמר על דונלד טראמפ הרפובליקני שאין לו ידע וניסיון במדיניות חוץ. דברים דומים אמרה הילרי קלינטון על אובמה עצמו במאבק הבחירות ביניהם ב־2008. ועולה השאלה: האם הידע והניסיון בתחום מדיניות חוץ וביטחון לאומי הם תנאי הכרחי עבור המועמד למשרת נשיא ארצות הברית? דנתי בנושא עם ידידי, פרופ' חובב טלפז הבקי בנושא.
בחנו את כל 13 נשיאי ארצות הברית מאז מלחמת העולם השנייה: הרקע, הידע והניסיון שלהם לפני הנשיאות, והישגיהם וכישלונותיהם במהלך תקופת נשיאותם. המסקנה הייתה שההישגים הגדולים ביותר במדיניות החוץ והביטחון של ארצות הברית היו לשני נשיאים שלא היו להם ידע וניסיון בנושאי החוץ והביטחון של ארצות הברית: הארי טרומן (1945־1952) ורונלד רייגן (1981־1989).
הבולט מבין שניהם הוא טרומן. היה לו ניסיון בחקלאות, במכירת בגדי גברים, בעסקנות במפלגה הדמוקרטית, בחקירת בזבוזים בממשל. בהיותו סגן נשיא (של רוזוולט), לא היו לו יד ורגל בנושאי חוץ וביטחון, והתוכנית האמריקאית לייצור פצצה גרעינית הוסתרה מפניו. כשרוזוולט מת וטרומן הפך לנשיא, שררה דאגה רבה בממסד האמריקאי מחוסר הניסיון והידע שלו. והנה, "החנווני" הזה ממדינת מיזורי מזדקר לנו כיום כאחד מענקי הנשיאים האמריקאים בתחום הביטחון הלאומי האמריקאי.
הוא זה שהחליט להטיל את הפצצה הגרעינית על יפן (טבעי שיש הרואים בכך משגה), הוא זה שכונן את "דוקטרינת טרומן" לבלימת התפשטותה של ברית המועצות הקומוניסטית, הציל את ברלין, הניח את היסודות לשיקום אירופה המערבית ב"תוכנית מרשל" וגייס את האו"ם למלחמה בפלישת צפון קוריאה לדרומה. הוא זה שהניח את היסודות לקהילת המודיעין והביטחון בארצות הברית. וכן, הוא גם זה שהורה אישית לשגריר ארצות הברית באו"ם להצביע בעד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
לרייגן היה ניסיון של שדר ספורט, שחקן קולנוע, יו"ר האיגוד של שחקני הוליווד, מושל מדינת קליפורניה. והנה, הוא זה ששינה לחלוטין את מדיניות החוץ והביטחון של ארצות הברית כלפי ברית המועצות: ממדיניות של הפשרת יחסים עם האויב הקומוניסטי, המבוססת על יכולת השמדה המונית גרעינית הדדית, למדיניות של הפלת "אימפריית הרשע" הקומוניסטית, ובכלל זה הפלת חומת ברלין.
מכאן, לדעתי, שמרכיב הידע והניסיון בנושאי חוץ וביטחון אינו תנאי הכרחי למועמד לנשיאות בארצות הברית. יתר על כן, החוקה האמריקאית מאפשרת לנשיא לבחור לעצמו את מכלול יועציו בכל התחומים, וכמובן הבולטים שבהם הם בתחומי מדיניות החוץ, הביטחון והכלכלה. ככל שהנשיא חסר ניסיון בתחומים הללו, כך עולה חשיבות היועצים שהוא בוחר לעצמו (אם הוא מתחשב בהם או לא, זו סוגיה מעניינת).
הנשיא קנדי, בלתי מנוסה בנושאי חוץ, הקיף את עצמו ביועצים מהמעלה הראשונה. ניקסון, דווקא מנוסה, דאג להציב לידו את קיסינג'ר הענק. קרטר, בלתי מנוסה אך בקי בצוללות ובבוטנים, מינה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי קליבר בדמותו של בז'ז'ינסקי. והשאלה המסקרנת היא: האם כל מה שתואר כאן לגבי ארצות הברית מתאים גם לראש ממשלה בישראל? חומר להשוואה ומחשבה.