רגע אחרי שסיימנו להסתער על החמץ וכשדבש המופלטה עוד ניגר, מתפרסמת שורה של אמירות אנטישמיות שנאמרו על ידי חברי לייבור בריטים, כדי להחזיר אותנו למציאות. דווקא בשבוע שבו אנו מציינים את יום השואה, ישראל עדיין נדרשת להצדיק את זכות קיומה בעולם.
 
נאז שאה וקן ליווינגסטון, שני חברי הפרלמנט המושעים ממפלגת הלייבור, ככל הנראה לא טרחו לקרוא את חוקת מפלגתם, שמבטיחה לפעול נגד כל סוג של אפליה ודעה קדומה, במיוחד אם זו מבוססת על גזע, צבע או דת. שאה הציעה (בפוסט שכתבה בשנת 2014, טרם התמנתה לפרלמנט) לעשות למדינת ישראל רילוקיישן לארצות הברית כדי לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, ואילו ליווינגסטון, כחלק מקו ההגנה על דברי עמיתתו, הסביר שהיטלר היה ציוני נלהב. כדי לתת חיזוק לדבריו, מאשים ליווינגסטון את הלובי הישראלי כרוקח קנוניה לצייר כאנטישמי את כל מי שמתנגד למדינת ישראל. על הניסיונות הללו להפריד בין אנטישמיות לשנאת ישראל עוד נעמוד בהמשך.
 
אמירות חברי מפלגתו של ג'רמי קורבין, מנהיג הלייבור מעורר המחלוקת, שמגדיר את החמאס והחיזבאללה “ידידי", מצטרפות לעובדות שחשף יו"ר תא הלייבור באוניברסיטת אוקספורד. אלכס צ'למרס בחר לעזוב את תפקידו באוניברסיטה היוקרתית בעקבות החלטה שערורייתית של תא הסטודנטים לתמוך בשבוע האפרטהייד האנטי־ישראלי. עם התפטרותו הוא חשף כי באוניברסיטה מתנהלת רדיפה שיטתית והפחדה של סטודנטים יהודים ותמיכה גלויה בחמאס.
 

מה מביא את המפלגה, שהייתה עד לא מזמן חלק אורגני מהמיינסטרים הבריטי השפוי, וחרתה על דגלה מלחמה בגזענות ותמיכה בזכויות אדם, לרדוף יהודים, להביע תמיכה בארגוני טרור ולהשמיע אמירות שמזכירות את גרמניה של שנות ה־30?
 
ביום חמישי הקרוב נציין את יום השואה. יום שבו רוב המאמצים מופנים להנצחת זכרם של בני משפחותינו שנטבחו, נרצחו ועונו רק כי היו יהודים. יום כואב שבו אנו ניצבים אל מול הזוועה הבלתי נתפסת.
 
הנתונים הקשים שמתפרסמים היום מציגים מציאות מטרידה מאוד: בקמפוסים באירופה מהדהדת קריאה לבטל את “יום הזיכרון לשואה", בקמפוסים בארצות הברית מהדהדת קריאה להחרים את ישראל, וארגון ה־BDS הופך ללגיטימי בעיני רבים. את האנטישמיות השורשית, הישירה וצמאת הדם, מחליפה שנאת ישראל. כביכול נראה שהעולם דורש מאיתנו שינויים מדיניים, אולם למעשה זו אותה אנטישמיות מוסווית בחרמות ובסנקציות שונות.
 
נתונים מדאיגים אלה חייבים לעורר את משרד החינוך וגופים לאומיים נוספים לעסוק לא רק בזיכרון ובהנצחה, אלא בדיון מעמיק ונוקב בשורשים לאנטישמיות הגואה בעולם.
 
מבט אל ההיסטוריה היהודית מוכיח שבזמנים קשים פירוד ומחלוקות בעם היהודי הביאו לחורבן ולגלות, לעומת תקופות שבהן היינו מאוחדים ויכולנו לאתגרים אלה. גם היום אנו מאוימים בסכנה קיומית אשר מחייבת התכנסות סביב רעיון משותף מעל לכל המחלוקות, אחרת נתייצב בפני שואה נוספת גם בזמננו. אני בטוח שאנחנו מסוגלים לשינוי. העתיד בידיים שלנו.