ציפיתי ליום הזה בערך כמו שמצפים לסיום בחינות לשכה במשפטים, כמו מי שמשתוקקת להגיע לנווה מדבר בשממה, כמו שמחכים לפייסל טוב בסוף יום עבודה מייגע - כל כך רציתי להתחתן. ולא, לא רק כדי לראות את עצמי בשמלה מהממת, פחות עשרה קילו ופלוס הפרעות אכילה במצב מתקדם עם חיוכים מזויפים למצלמה. רציתי שמישהו ישים עליי את הסטמפה "שווה חיתון". אשכרה, כאילו אני זוכה בפרס פוליצר לספרות עכשווית.
נדהמתי שאני, עם כל החבילה המאוד מאתגרת שלי (או כך לפחות סיפרתי לעצמי) יכולה לבנות בית בישראל עם מישהו שירצה אותי עד סוף ימיו, ונחיה באושר ועושר כמו ברבי וקן, נטולי הבלונד והעיניים בצבע שמיים. לכאורה נשמע מושלם, עד שהגיע הרגע שהבנתי שזה יותר נשמע ונראה - מאשר מתבצע. כמו לחלום על הדירה ב"מגדלי יו", אבל לחיות בשיכון ותיקים ולהיות חדורת אמונה שיום אחד אראלה ממפעל הפיס תתקשר.
הרב ששכח את שמי בחופה ונפטר שנתיים אחרי
יום החתונה שלנו היה כנראה סימן לבאות. זה התחיל בהרעבה עצמית, שגרמה לי לשכוח איך קוראים לחתן המיועד, והמשיך בכך שהרב בחופה שכח את שמי מספר פעמים, ושכבר הואיל בטובו להיזכר - עשה שעטנזים של שם משפחה של החתן כאילו זהו שמי הפרטי והמשיך בצירופים הזויים כאלה ואחרים, כאילו הוא הוריד איזה שורה בשירותים. ללא ספק, כבר אז בצבצו בי ניצני אי הוודאות בנוגע לעמידות הקשר, ולאחר כשנתיים הייתה סגירה מעגל כואבת כשגילינו שהרב נפטר בטרם עת. לימים הסתבר שגם הזוגיות מתה, סימבולי משהו.
מדוע אנו, הטייסות, הקרביות, המנכ"ליות, העוצמתיות, אלה שמולידות ילדים ושומרות על החמלה בעולם - מוכרחות לשאת בעול ולהיות קשורות באזיקי הנישואים, כאילו לא קיימת שום חלופה אחרת? האם הרצון להתיישר על פי העקומה בדיאגרמה החברתית היא זו שמנצחת, או שמא אנו כלפי עצמינו חייבות לסמן "וי" ברשימת המטלות הבלתי נגמרת של חיינו?
מציאות אפורה במשקפיים ורודים
כאחת ששנים הייתה מאוהבת באהבה וכמה שנים לאחר מכן הכריחה עצמה לראות את המציאות האפורה במשקפיים ורודים כל העת, ללא ניסיון לנקותם, הבנתי שאם יש ספק - אין ספק. רציתי את הקרבה, החום והאהבה במחיר שהייתי מוכנה להמציא אותם, גם אם הם לא היו קיימים. הייתי הבמאית, התסריטאית והשחקנית הראשית בהצגה של חיי. כה פחדתי ממה שמחכה לי בחוץ, שכבר לא שמתי לב מה אין לי בפנים.
הטענה לפיה "צריך לשמור על הזוגיות בשביל הילד", הדליקה פנס ענק בעלטה הכבדה בה הייתי שרויה. הבנתי שדווקא בשביל הילד אסור לנו להיות יחד יותר, שזו טעות פטלית לבצע החייאה בקשר זוגי כשהוא כבר במוות מוחי מתקדם. אז החלטתי לקבל החלטה אמיצה ולנתק אותו ממכונת ההנשמה.
בכיתי על הזוגיות, ספדתי אותה ובמקביל לא הבנתי כיצד היא הוליכה אותי שולל שנים כה רבות. הבנתי שזה הזמן לנקות את האבק החונק את הלב, להפשיל שרוולים מדממים ולצאת אל הלא נודע, הלא פשוט והלא פופולארי. כי בסוף כל ה"לא" ששמעתי ואמרתי, ידעתי שמחכה לי "כן" ענק - כנות פנימית וחופש שאין לו מחיר. אז אני חלק מהסטטיסטיקה הלעיתים מביכה, אך לשם שינוי - אני גאה להיות חלק ממנה. כי הסימן הראשון למבוכה - הוא האומץ.