יש כמה דברים תמוהים שעולים מהחלטת ארכיון צה"ל באישור משרד הביטחון לחשוף רק אתמול (חמישי) מסמכים שטרם פורסמו על "העסק הביש". אולי הדבר המדהים ביותר במסמכים החדשים הוא העובדה שהמטה הכללי של צה"ל קיבל סקירה רק כשלושה וחצי חודשים לאחר המקרה.
ב־1 בנובמבר 1954 כונס המטה הכללי, ושני גיבורי הפרשה - הרמטכ"ל רא"ל משה דיין וראש אגף המודיעין (אמ"ן) אל"מ בנימין גיבלי - דיווחו על מה שקרה. על פי פרוטוקול הישיבה שנחשף כעת ונושא את הסיווג "סודי ביותר", אמר דיין כי "ברור שפה הייתה לנו אחת התקלות הקשות לא רק מבחינה פוליטית, שרצינו לעשות פעולה והיא נכשלה, אלא שמבחינה מעשית האנשים האלה, לא עלינו, יבלו שנים רבות במאסר". דיין טעה בהערכתו. ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, שניים מחברי רשת החבלה של המודיעין הישראלי שנעצרו במצרים, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה כעבור שלושה חודשים, ב־31 בינואר 1955. שאר חברי הרשת אכן נידונו לתקופות מאסר ארוכות.
דיין הסביר בהמשך כי מטרת הפעולה הייתה לשבש את החלטת ממשלת בריטניה לפנות את בסיסיה בתעלת סואץ, לאחר שנשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר הורה על הלאמתה. "המטרה הייתה לשבש את פינוי סואץ", הדגיש דיין, "על ידי פעולות שייראו כאילו נעשו על ידי המצרים ותבאנה למתיחות בין המצרים לאנגלים".
"העסק הביש" - שכונה גם בשם "הפרשה" והיה לאחת השערוריות המודיעיניות והפוליטיות החמורות והמדוברות ביותר בתולדות מדינת ישראל - החל ב־16 ביולי 1954. באותו יום התלקח מתקן הצתה שהוסתר בכיס מכנסיו של פיליפ נתנזון, אחד מחברי הרשת, שאותו עמד להניח בבית קולנוע באלכסנדריה. נתנזון נעצר ובהמשך עצרו המשטרה ושירותי הביטחון של מצרים מאה יהודים, שמהם 13 נחשדו כי היו חברי הרשת שפעלה בקהיר ובאלכסנדריה. הם הורשעו על ידי בית דין צבאי בעבירות של חבלה, אינפורמציה (הכוונה למסירת מידע, כלומר ריגול) וערעור המשטר.
גיבלי טען מצדו כי "התוכניות שהם ביצעו כללו אובייקטים במצרים: משרדי דואר, בתי קולנוע ומשרד הספרייה האמריקאית באלכסנדריה". הוא הודה כי הוראת ההפעלה ששודרה לחברי הרשת "הושמעה בצינורות הקשר שהיו לנו, ועד כמה שאני מבין היא התקבלה בצורה משובשת".
בישיבה גיבלי גם טען כי קיבל את ההנחיה להפעיל את הרשת משר הביטחון פנחס לבון. ראש הממשלה היה אז משה שרת, לאחר שדוד בן־גוריון פרש לקיבוץ שדה בוקר. דיין טען בדיון כי לא ידע על הוראת ההפעלה וחיזק את טענתו של גיבלי כי ההוראה הגיעה ישירות מלבון לגיבלי. לבון, שלא השתתף בישיבת המטכ"ל, הכחיש בתוקף בכל הזדמנות כי הורה לגיבלי לפתוח בפעולת החבלה במצרים. הסוגיה של "מי נתן את ההוראה" לא נפתרה עד היום.
במשך שנים אסרה הצנזורה את פרסום הפרשה או פרטים ממנה, ובתקשורת רק נרמז עליה באמצעות כינויים. אין במסמכים החדשים כדי להטיל אור חדש על "העסק הביש", שאלפי מאמרים וספרים כבר נכתבו על אודותיו, ואין בהם שום גילוי סודות, ולכן נשאלת השאלה מדוע החליט ארכיון צה"ל לחשוף אותם רק עתה ולא לפני, נניח, שני עשורים.