פילוג עמוק שמצריך חשבון נפש: איך יושפע האיחוד האירופי מעזיבת בריטניה?

נשיא צרפת, שארל דה גול, ניצב פעמיים – בשנים 1963 ו-1967 - בדרכה של בריטניה להצטרף לשוק האירופי המשותף, הגלגול הקודם של האיחוד האירופי. על אף שהממלכה המאוחדת מילאה תפקיד מכריע בשחרורה של צרפת מציפורני הנאצים במלחמת העולם השנייה, הגנרל הצרפתי חש שאין לבריטניה מקום בארגון החדש שנועד לקדם את הכלכלה ואת השלום בתוך היבשת אחרי שנים ארוכות של מלחמות וסכסוכים. "בריטניה אינה שייכת ליבשת", הסביר את המניעים להתנגדותו בנאום במאי 1967. "בגלל חבר העמים ובגלל שהיא אי, היא נותרה מחויבת מעבר לימים ויש לה קשרים לארצות הברית באמצעות סוגים שונים של הסכמים מיוחדים".

בריטניה הייתה צריכה להמתין עד ינואר 1973, קרוב לארבע שנים אחרי שגיבור המלחמה הצרפתי עזב את ארמון האליזה בפריז, על מנת להפוך לחברה מלאה בקהילה האירופית. למרות זאת, תמיד היא שמרה על מידת סקפטיות כלפי החזון של האיחוד ואפילו נמנעה מלוותר על הפאונד שלה לטובת מטבע האירו. הבוקר (שישי) קרוב לחמישה עשורים אחרי דבריו הבוטים של דה גול נגד בריטניה, התברר כי בסופו של דבר הצדק היה אתו, כאשר הבריטים אמרו את דברם והחליטו שאינם רוצים להשתייך יותר לאיחוד האירופי.

מעטים האמינו שבריטניה תבעט בשותפותיה 

התחזיות בשבועות ובימים האחרונים אמנם היו שהתוצאות צפויות להיות צמודות, אבל נראה שעד שהבי-בי-סי וסקיי ניוז הכריז היום לפנות בוקר כי הניצחון יהיה של תומכי הפרישה, היו מעטים שהאמינו כי בריטניה תיתן בעיטה למוסדות בבריסל ולשותפותיה האירופיות. אפילו אחרי סגירת הקלפיות בחצות, כאשר התפרסמו מדגמים ספורים ובלתי רשמיים שהצביעו על יתרון של כארבעה אחוזים לטובת, הודה נייג'ל פרג', מנהיג מפלגת העצמאות הבריטית ואחד ממובילי הקמפיין ליציאה מהאיחוד, כי כנראה הצד היריב הוא שניצח. גם עשרות חברי פרלמנט מהמפלגה השמרנית שתמכו בפרישה, מיהרו להביע תמיכה מחודשת בהמשך כהונתו של דיוויד קמרון.

אבל כמו שהתברר לא פעם, צריך לחכות לתוצאות האמת, והן היו מפתיעות ברמה היסטורית וגרמו לגלי הדף מידיים. בהתאם לתסריטים האפשריים כתוצאה מפרישה בריטית, קמרון הפיק מיד את הלקחים מההימור הפוליטי הגדול ביותר שלקח על עצמו וקיבל את האחריות האישית. מפלגות הימין הקיצוני באירופה, ובראש מרין לה פן מהחזית הלאומית בצרפת וחירט וילדרס ממפלגת החופש בהולנד, מיהרו לחגוג וקראו לקיים משאלים דומים בארצותיהם. גם האיום השבוע של גורו ההשקעות, ג'ורג' סורוס, כי פרישה בריטית תביא ל"יום שישי שחור" ותפיל את הפאונד "באופן חד ומהיר", התגשם בתוך שעות.

בהתאם לסעיף 50 של אמנת ליסבון של האיחוד האירופי, יחל תהליך של משא ומתן בין בריטניה לבין מוסדות האיחוד, אשר צפוי להימשך כשנתיים. הצדדים אמורים לגבש הסכם על עתיד יחסיהם, אשר אמור לענות על לא מעט שאלות שעדיין אין להן תשובה, כמו מה יהיה אופי הסכמי הסחר בין בריטניה לבין האיחוד, מה יהיה מעמדם של אזרחים בריטים שמתגוררים או לומדים במדינות האיחוד, עד כמה תהיה חופשית התנועה בין בריטניה לבין מדינות האיחוד. עוד יעל השאלות: האם יוקם מחדש גבול בין צפון אירלנד לבין אירלנד שעלול לחדש את המתיחות בחבל ומה יעלה בעתיד ההשקעות של האיחוד בתוך בריטניה. בתוך כך, ההסכמים שיגובשו יצריכו את האישור של הפרלמנטים בכל 27 המדינות החברות.

ההחלטה הבריטית על הפרישה מעוררות עוד לא מעט שאלות ומצריכה חשבון נפש עמוק. עבור בריטניה, השאלה הגדולה היא האם יש עוד מקום לממלכה המאוחדת. אם בוחנים את התוצאות, רואים את הפילוג העמוק בתוך בריטניה, בעוד שלונדון הצביעה ברוב של כ-60 אחוז בעד הישארות, בכל המחוזות האחרים של אנגליה היה רוב ברור לתומכי הפרישה. בוילס הצביעו 52.5 אחוז בעד עזיבת האיחוד, אבל בסקוטלנד תמכו 62 אחוז בהישארות וגם בצפון אירלנד הצביעו 55.8 אחוז נגד פרישה.

המפלגה הלאומנית השלטת בסקוטלנד כבר איימה כי פרישה בריטית עשויה להוביל למשאל עם מחודש על עצמאות החבל, כאשר הפעם התוצאה עשויה להיות הפוכה מאשר בספטמבר 2014. גם הלאומנים הקתולים בצפון אירלנד עשויים לדרוש משאל עם משלהם על איחוד עם הרפובליקה האירית, עמדה שצפויה לזכות בתמיכת הממשלה בדבלין. אפילו ספרד כבר מיהרה הבוקר לקרוא לריבונות משותפת עם בריטניה על המושבה בגיברלטר, שם הצביעו 95.5 אחוז מהתושבים נגד עזיבת האיחוד. קשה להאמין שבארמון בקינגהאם מסתכלים כעת באושר על האירועים.

גם עבור המפלגות בבריטניה מדובר בחשבון נפש. השמרנים מצאו את עצמם בתוך מלחמה פנימית שבסופה נפל קורבן דיוויד קמרון, שרק לפני שנה נתפס כמנהיג חזק עם ניצחון מוחץ בבחירות הכלליות. כעת השאלה היא מי יירש אותו לקראת הוועידה המפלגתית באוקטובר, כאשר השם המוביל הוא כמובן ראש עיריית לונדון לשעבר בוריס ג'ונסון שהוביל את קמפיין הפורשים, אך עדיין לא ברור אם מולו יתייצבו עוד מחבריו לקמפיין כמו שר המשפטים מייקל גוב, חברו של קמרון מזה שלושה עשורים שהחליט לנטוש את ידידו הטוב. בלייבור, שתמך בהישארות הבריטית, יצטרך ג'רמי קורבין לחשוב היטב כיצד למצב את המפלגה כאלטרנטיבה אפשרית לשמרנים, במיוחד לאור הרקורד השנוי במחלוקת שלו ועל רקע ההתבטאויות האנטישמיות האחרונות בקרב חברים בתנועה.

נייג'ל פראג', ששוב טרף את הקלפים כמו שהיה כאשר הגיע ראשון בבחירות לפרלמנט האירופי לפני שנתיים, מחייך בינתיים, אבל השאלה אם זה יימשך גם בעתיד. בבחירות הכלליות בשנה שעברה זה לא ממש עזר לו כשמפלגת העצמאות הכניסה רק ציר אחד לפרלמנט, ולא ברור אם המפלגה תוכל להגדיל את כוחה בבחירות הבאות, שאמורות נכון לעכשיו, להתקיים רק בשנת 2020, כאשר היא כבר לא תוכל להשתמש בכרטיס היורו-סקפטי שלה.

חשבון נפש עמוק צריכים לעשות גם מנהיגי האיחוד האירופי, הן בבריסל והן בבירות החשובות ובראשן ברלין ופריז. אחרי שנראה שהצליחו לשמור על אחדות האיחוד בצל המשבר הכלכלי ביוון בשנה שעברה, הגיעה המכה הקשה ביותר בתולדות האיחוד. מול ההתחזקות של הגופים היורו-סקפטיים ברחבי היבשת, כפי שהיה עם זכייתה של תנועת "חמישה כוכבים" בבחירות לראשות העיר רומא ביום ראשון האחרון וכפי שעשוי להתרחש בבחירות הכלליות בספרד בעוד יומיים. כעת חייבים המנהיגים לחשוב מיד איך לשכנע מחדש את מאות מיליוני אזרחי היבשת שיש הצדקה בהגשמת חזונם של מייסדי הקהילה האירופית לפני כשישה עשורים, שהכריזו כי הם "נחושים לבסס את היסודות של איחוד קרוב יותר מאי פעם בקרב העמים האירופיים". עם התוצאות של הבוקר הזה, ולנוכח האתגרים העמוקים שמולם ניצב האיחוד, נראה כי מדובר במשימה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרית.