בשבוע שעבר השתתפתי כפרשנית בתוכנית "שישי בחמש" בערוץ הראשון. בין השאר התבקשתי להתייחס לאכזבה שנרשמה בישראל נוכח אי הסכמתו של אבו מאזן ללחוץ את ידי הנשיא ריבלין. גילויי ההבנה שלי לסרבנותו של הנשיא הפלסטיני גררו את איש "ישראל היום", ד”ר חיים שיין, לתייג אותי כשליחתו של הראיס. אלא שלא צריך להיות מתומכיו של עבאס על מנת להבין את התנגדותו. ניתוח ריאל פוליטיק של הסיטואציה המדינית יספיק על מנת להבהיר שתחושות הכעס מהימין היו לא יותר מספין תקשורתי שנועד לחזק את מגמת הקיפאון המדיני.
אבו מאזן אינו מנהיג דגול. הוא ידוע בהססנותו. אמירותיו לא אחת גובלות בהסתה פרועה שמוכיחה, בין השאר, את מעמדו השחוק ברחוב הפלסטיני. לכל זה אין קשר לחוסר הסכמתו לפגוש את ריבלין. בכל תנועה לאומית, בוודאי זאת הנלחמת על קיומה, תופסים הסמלים מקום מרכזי. תפקידם לסייע בגיבוש העם ולחזקו בצדקת דרכו בדרך למימוש שאיפותיו. תמונה של אבו מאזן והנשיא ריבלין לוחצים ידיים הייתה נתפסת ברחוב הפלסטיני כאקט סמלי, אך כזה העומד בצרימה להתרחשויות הפוליטיות, שכן אין הישג לאומי בצדה. כמוה כצ’ק ללא כיסוי עבור חברה שחשה שהיא חיה באוברדרפט.
אבו מאזן מודע היטב לסמכויותיו הפורמליות של הנשיא ריבלין ולחוסר יכולתו כנשיא להוביל תהליכי שלום, בוודאי מתוקשרים. יותר מכך הוא מודע לדם הרע ולתחושת הנקם השוררים בין ריבלין לבין ראש הממשלה. ברור לכל שצילום מפויס של נשיא ישראל עם זה הפלסטיני כמוהו כשפיכת שמן למדורת האש בין המנהיגים הישראלים ותו לא. זאת ועוד, ריבלין הפך עבור חלק לא מבוטל מהימין הישראלי ל”שמאלן” שחצה את קווי הנאמנות של המחנה הלאומי. הוא איבד מהקונצנזואליות שלו.
כללי הדיפלומטיה רואים בתמונה של לחיצת ידיים תמונת ניצחון שאמורה להופיע במערכה הסופית ולא בראשונה. ניתן להגיע אליה לאחר קיומם של צעדים בוני אמון וכאשר שני היריבים חשים חזקים ובעלי הישגים באותה המידה. התרחקותו של פתרון שתי המדינות לשני עמים הן בשטח והן בקרב הרוחות המנשבות בממשלה, הרצון הסותר של ישראל בהחלשתו של אבו מאזן תוך שיתוף פעולה הדוק עם מנגנוני הביטחון, הקשר (המוכחש) של ישראל עם דחלאן, כמו גם ההסתה ברשתות החברתיות הפלסטיניות ופעולות טרור הבודדים מוכיחים שהדרך ליצירת אמון עדיין רחוקה. לחיצת ידיים לא הייתה מביאה מזור לכל הפערים הללו. בישראל היא הייתה מתקבלת במנעד שבין גיחוך וזעם למחיאות כפיים רפות. ברחוב הפלסטיני סביר להניח שהייתה מחלישה עוד יותר את מעמדו של אבו מאזן.
את עקבותיו של הברקזיט ניתן יהיה למצוא בקרוב במדיניות החוץ של האיחוד האירופי שיגביר ביקורתו על ישראל. היוזמה הצרפתית, שאותה מאמץ כעת בעל בריתה של ישראל, הנשיא המצרי א־סיסי, תוך מפגשיו התכופים עם אבו מאזן, אף היא אתגר לא פשוט עבור הממשלה. הדרך להחלפתו של אבו מאזן, מעשן כבד שכבר חצה את גיל 81, פרוצה. ומעל הכל מרחף איום הצונמי המדיני מכיוונה של ארצות הברית. ראוי שמנהיגינו במקום להזיל דמעות תנין על לחיצת היד האבודה יתמקדו בהכנת תוכניות עבודה ריאליות להתמודד עם הבאות.