אחרי עשרים שנה: נתן זהבי נפרד מנשיא הפרלמנט של אבי בנדר

לפני 20 שנה, באוגוסט 1996, החליטו מנחם דגלי (מפקד סיירת מטכ"ל) ויצחק ג'יבלי (“ג'יבלי הקטן"), מאנשי יחידה 101, להקים פרלמנט בחצר ביתו של אבי בנדר - באותם ימים בעליו של “הדרן", משרד למכירת כרטיסים. בנדר, נכה צה"ל מפעולת התגמול בקלקיליה (1956) מארח מאז בחצרו את הפרלמנט, שבימיו הראשונים מנה כ־20־30 אורחים ולימים גדל והתרחב והפך, בימים הטובים שלו, למוסד שהתארחו בו קרוב ל־100 נשים וגברים מכל שכבות האוכלוסייה. הפרלמנט הזה היה לשם דבר בארץ ובעולם, וזו לא קלישאה.

השבוע חטף הפרלמנט של בנדר מכה אנושה שעלולה לסתום עליו את הגולל. נשיא הפרלמנט, “ההיסטוריון" הלוחם, איש המחתרות, נהגם של גדולי האומה, מושק'ה אידלסון, החזיר את נשמתו לבורא והוא רק בן 89. שלושה ימים לפני מותו קיבלתי ממושק'ה טלפון, שבו הוא התרה בי שאני חייב להבריא מיד ולהגיע בעוד שבועיים לפרלמנט, כדי לחגוג עם שארית החברים את יום הולדתו ה־80 של אבי בנדר. הבטחתי שאבוא אפילו אם איאלץ לעשות זאת על כיסא גלגלים. מושק'ה השביע אותי שאביא גם את גולי הדייג והאלוף טל רוסו, כדי שהאירוע יהיה מכובד ויהיו בו לפחות מניין חברים, כי בשנים האחרונות המוות הכה קשות בשולחן השבת, ורוב חברי הפרלמנט עלו בסערה השמיימה.

בפרלמנט של בנדר ישבו יחד אנשי שמאל וימין, בוגרי לח"י, אצ"ל, ההגנה ופלמ"ח, אנשי רוח ואנשי פיננסים, שרים ועמך, מיליארדרים ותפרנים, בנקאים וציירים, עיתונאים ומאמני כדורגל, סוחרים ומשוררים, זמרים ומנכ"לים. לא היה וכנראה לא יהיה פרלמנט כזה לעולם.

מותו של מושק'ה, הרוח החיה של הפרלמנט, הדהים את כולם. יום לפני האירוע מושק'ה עדיין הסיע את חברו, השר לשעבר רפי “המסריח" איתן. שניהם חגגו בנובמבר שעבר יום הולדת 88 בחצר של בנדר. הוא הסיע את גדול המאפיונרים מאיר לנסקי ואת משה דיין, את יוסי הראל (מפקד האקסודוס) ואת המיליארדר שלמה מוסיוף. לפעמים עשה זאת בתשלום, לפעמים כחבר.

הגבר יפה התואר שבלוריתו המשיכה להתבדר ברוח גם בגילו המופלג היה תמיד לבוש טיפ־טופ, במיטב הבגדים האופנתיים, ונחשב לאחד הפלייבויז הגדולים בישראל. נשות אצולת הממון, שחקניות בינלאומיות ונשות עסקים מהודרות נפלו שבי בקסמיו של הרומנטיקן, שהיה אחד מהאחרונים ששר סרנדות לליידיז וידע להרשימן בסיפוריו חובקי העולם מהתקופה שבה היה ימאי, לוחם, איש עסקים ונהגם של גדולי הדור.

בכינוי “ההיסטוריון" זכה מושק'ה בגין הזיכרון המופלא שלו לגבי כל מה שהתרחש בארץ בימי טרום הקמת המדינה ובימיה הראשונים. בשולחן הפרלמנט הוא ספג לא פעם עלבונות קשים על כך שהוא “ממציא סיפורים שלא היו ולא נבראו", אבל מושק'ה תמיד הביא עובדות והוכחות וכמעט אין קרב בהיסטוריה של ארץ ישראל שהוא לא היה שותף בו פעם כנהג, פעם כלוחם קומנדו, פעם אחרת כאיש הצבא הבריטי - ובהפוכה כלוחם אצ"ל. קרבות עזים ניטשו סביב השולחן המפואר. מי שהטריף יותר מכל אחד אחר את מושק'ה היה דני זיידל, איש הצנחנים וחברו של אריק שרון, שהיה מקניט את מושק'ה עד שהפכו ל"צ'ילבות" ולא דיברו ביניהם.

החמישייה הקיצונית ביותר (מצד ימין) בשולחן כללה את השר רחבעם “גנדי" זאבי, איש חיל האוויר - “כוכב המסוקים" אורי ירום, השחקן חיים טופול, משה “הספרדי" והמיליארדר שלמה מוסיוף. שלושה מהחמישייה כבר הלכו לעולמם: גנדי, ירום ומוסיוף. טופול ו"הספרדי" כמעט אינם מגיעים, כל אחד מסיבותיו הוא.

בימים הטובים אפשר היה לראות את אורי ליפשיץ מתווכח בצעקות עם העיתונאי אורי דן. שניהם הלכו ללא שוב. יגאל תומרקין כבר אינו מגיע שנים ארוכות בשל מצבו הבריאותי. הראל מהאקסודוס הלך לעולמו, כך גם סאמק ינאי, מפקד הפלי"ם, וצביקה מלכין, איש המוסד.

המוות הכה בשולחן באכזריות. הטייס אורי יפה הלך, מאמן נבחרת ישראל בכדורגל יוס'לה מירימוביץ הלך, ג'ימי איש הביטוח - שהיה מגיע לפרלמנט במיוחד מקליפורניה - הלך. רשימת ההולכים הולכת ומתארכת, רשימת הנשארים התקצרה והצטמקה.

חוץ מהחברים שנפטרו, לקו כמה מחברי הפרלמנט במכות בריאותיות שגרמו להם להיעדר משולחן השבת. כעת, כשהנשיא מושק'ה הלך, לא נוכל לשמוע יותר על הרומנים שלו עם סופיה לורן, בריז'יט בארדו ואליזבת טיילור, לא נשמע יותר את הסודות הכמוסים שסיפרו לו בן־גוריון, בן צבי, בגין, שמיר ודיין, ולא נתענג יותר על סיפוריו של מושק'ה בנושאי הבגידות והתככים של החברה הגבוהה, אירועים שבכולם הגיבור היה כמובן מושק'ה עצמו.

בשבת נשב סביב השולחן ונעלה את זכרו של המנוח הטרי. כהרגלנו בתקופה האחרונה, גם הפעם נרים כוסית לחיי המתים, שאליהם הצטרף אחד טרי, נשיא השולחן, האיש והאגדה מושק'ה אידלסון זצ"ל.

אני לא מקנא ברס"ן תום נעמן ובבני משפחתו. עד לפני כמה שבועות היה הרס"ן “מלח הארץ". בני משפחתו התגאו בו, חבריו אהבו אותו, שכניו ראו בו סמל ומופת. בחור צעיר שעושה מסלול מכובד בצבא. התחיל בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים, לחם במלחמת לבנון השנייה, יצא לקצונה, היה מפקד מחלקה בצנחנים בעופרת יצוקה, עבר לפקד על פלוגה בגדוד שמשון של חטיבת כפיר, נלחם באזור שג'אעייה בצוק איתן וכעת מועמד לקידום לקצין המבצעים של חטיבת כפיר - ואז חטף את הבומבה בראש. מאלמוניות טוטאלית הוא הפך לכוכב הרשתות החברתיות, בעיקר באלו של כנופיות הטרור היהודי המילולי.

תום ובני משפחתו לומדים דברים חדשים על עצמם: תום הפך ל"בוגד" ו"משת"פ שמוכר את חייליו", ובכלל מדובר ב"בן של נאצי". וכמובן שהרשימה ארוכה יותר ומלוכלכת הרבה יותר. החטא של רס"ן נעמן הוא בכך שהוא דובר אמת, ולמרות הליקוקים של ראש הממשלה, שר החינוך ושר הביטחון טרם כניסתו לתפקיד לבני משפחת החייל אלאור אזריה, רס"ן נעמן העיד לפי מה שראה ושמע בשטח. נקודה. סימן קריאה.

כמי שרגיל במשך שנים רבות להיות “בוגד", “בן של נאצים" ו"משתף פעולה" מבחינת אותן כנופיות המורכבות מ"גלוחי ראש" יהודים, משיחיים, פנאטים וסתם דפוקים שרוכבים על הגל הימני־פאשיסטי שמשתולל בעולם ובישראל, אני מציע לך, רס"ן נעמן, לא לזלזל בנבלות האלו. מספיק שאחת מהן תקבל בחלום הלילה איתות משמיים שקורא “להוריד" אותך ואתה עלול למצוא את עצמך מותקף בהפתעה ובמקום בלתי צפוי. תהיה ערני ואל תתבייש להביט אחורה מדי פעם, כי הנבלות באות מאחור ולא מלפנים.

חוץ מזה, רס"ן נעמן, הצטרפת למשפחה גדולה שספגה את הקללות והנאצות שאותן אתה סופג כעת. אבי המשפחה שלנו הוא יצחק רבין, “בוגד" ידוע, שחטף שלושה כדורים בגב מאחד המנוולים שחבריו וממשיכי דרכו משמיצים אותך עכשיו.

למזלך, יש לך גב רחב ומוצק בדמות הרמטכ"ל גדי איזנקוט, אבל הגב הזה רחוק ממך, אז פשוט תיזהר, תפקח עין, תהיה ערני ואל תהסס לירות גם אם זה שיאיים עליך או ינסה לפגוע בך הוא יהודי.