כל האמת בפרצוף: שי חי יושב על כוס קפה לא שגרתית

גם היום, בתקופת פוסט "האח הגדול", אני עדיין קורא את זה בטוקבקים. וזה בסדר, חיי הקודמים הכינו אותי לכך היטב ולמדתי לחיות בשלום עם המחמאות. אבל היום אני מתכנן להעלות את זה לרמה חדשה לגמרי.
 

פקחתי את עיני בחיוך. הבוקר הוא בוקר מיוחד, ה"קפה לואק" שהזמנתי לפני שבוע הגיע סוף כל סוף מחו"ל. מדובר בפולי קפה שנאכלו על ידי קופים באיזה חור תחת אקזוטי של העולם ועברו התססה במערכת העיכול שלהם. לאחר מכן נאספה הצואה שלהם וממנה הכינו את הקפה לואק. בקיצור, קפה חרא.

נשמתי עמוק ונתתי ליקיצה להשתלט עלי. בדרך כלל אני קם במצב רוח קרבי לנוכח המעבר החד בין עולם החלומות, שם אני מרגיש ריגוש וציפייה לבאות, לבין העולם הדלוח והמשעמם הזה שנקרא המציאות, שאליה אני מגורש חזרה כל יום. הבוקר הוא קו התפר. עולם ביניים בין העולמות. השלב הקשה ביותר ביום בשבילי. 
 

הבטתי בשעון, 11:00, והשארתי את עצבי היקיצה בצד. קמתי מהמיטה רענן כמו בן 32 סטנדרטי ללא עבודה מסודרת והפעלתי שיר שמח שיפתח לי את הבוקר בסטייל. אחרי מקלחת קצרה נכנסתי לאוטו ונסעתי לאסוף את החרא הנדיר והיקר.
 

כשהגעתי לבית הקפה הבוטיקי ביקשתי את הצואה. המלצר הביט בי בעיניים גדולות כאילו אני מינימום המלך ארתור. הוא העביר לי חבילה ארוזה היטב שאותה אחז ביראת כבוד וממנה התקשה להיפרד. "אנא ממך, תשמור שלא ייכנס אוויר לתוך האריזה. כדאי לשמור את הקפה בתוך האריזה המקורית ובנוסף לעטוף בשקית. יש דרך מסוימת להכין את זה. אתה מעוניין לשמוע, זה טיפה מסובך". דקה ארוכה נאבקתי למשוך את השקית מהיד שלו, עד שלבסוף הצלחתי. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי שאני מתכוון לערבב את החרא עם מים חמים ולשתות. הוא שתק. הלכתי והשארתי אותו עומד שם מזועזע.

נכנסתי למכונית ובהתלהבות התקשרתי לגירו, סוכן המשחק שלי, ולכמה חברים והזמנתי אותם אלי לערב של צחוק, מוזיקה טובה ושתיית חרא חברתית.

כשהגעתי הביתה הדלקתי את המחשב ובדקתי את התקדמות קמפיין "מעשים טובים" שלי שהושק רשמית יומיים קודם לכן. כפי שצפיתי, תגובות הנאצה לא איחרו להגיע. "חרא בן אדם", החזרה הבלתי נמנעת של המותג הרשמי של הקיץ, התנוססה בגאווה בין הטוקבקים. כמה הולם את היום המיוחד הזה, חשבתי וחייכתי לעצמי.
 

בערב כולם הגיעו. חבר שלי, דניאל, הגיע עם בחורה שהוא לא מכיר. הוא אסף אותה ברמזור בדרך אלי. הגברת הייתה בהלם כשהבחינה בי והבינה שהיא הולכת לבלות ערב איתי. "רק שתדע שאני לא רואה טלוויזיה ובכלל לא הייתי בארץ בחודשים האחרונים", היה משפט הפתיחה שלה, שלווה בעיני עגל וחיוך מקובע.
 

משום מה, יש אנשים שמנסים להסתיר את העובדה שהם מכירים אותך כשאתה מפורסם, אבל היא הגזימה קצת. "את לא כמו כולם, הא?", חייכתי תוך שאני משקר למען חיי המין של דניאל, וחושב לעצמי שמדובר בבחורה הכי בסיסית שראיתי מימי. "לא", היא חייכה בחזרה. "כל הכבוד לך, את בכלל לא מלאה בשקרים", עניתי. "עכשיו בואי תשתי חרא", אמרתי בצחוק וסיננתי משהו לדניאל באוזן.

התיישבנו סביב השולחן. תני הלכה להכין את הקפה (מתקפה פמיניסטית בעוד 3, 2, 1...). שמתי מוזיקה קובנית והרגשתי גזען. אני חושב שהקפה הזה לא קשור בשום צורה לקובה, אולי לאפריקה. זה לא שינה לי, חרא זה חרא בכל מקום בעולם, ככה אבא שלי תמיד היה אומר.  הריח של הקפה החזק התפשט בבית שהיה מואר קלות, והמוזיקה חדרה לי ללב. אם אני חרא, אז שאהיה גם גזען, אני יכול לחיות עם זה הערב. תני הגישה את הקפה וביקשתי מכולם להרים את הכוסות. "לחיינו, חברים, מי ייתן והחרא שנשתה כל החיים יסתכם בכוס הזאת".
 

לגמנו את הקפה. שתיקה השתררה, ניסינו לתפוס את הדקויות הקטנות בקפה המיוחד, להרגיש את העצים של מרכז אמריקה או מה שזה לא יהיה, לוודא שהרגע לא מתפספס לנו.

"נו?", שאלתי את גירו.
 

"כאילו...", הוא ענה בחוסר החלטיות. "זה כזה...".

"
קפה טורקי רגיל", התפרצתי.

"כן", הוא ענה באכזבה.

פניתי לבחורה של דניאל, "איך לך?".
 

"טעים", היא אמרה וצחקקה. גלגלתי עיניים בזעזוע לתני. "אני מצטערת, בייבי", היא אמרה. 

"מה זה החרא הזה", זרקתי לחדר, "ציפיתי לטעם של חרא, אבל זה פשוט קפה, קפה רגיל".
 

מוסר ההשכל, חברים, לפעמים בחיים כולנו צריכים לשתות מדי פעם קצת חרא. חשוב רק להקפיד לא לשלם עליו 500 שקל ל־250 גרם.