שומר הזיכרון: שלמה שמיר נפרד מסמל וחבר

"מדוע אני כותב? אולי כדי שלא תיטרף עלי דעתי. או שמא ההפך מזה, כדי להגיע עד לתחתית הטירוף". מילים אלה שכתב חתן פרס נובל לשלום, הסופר וניצול השואה אלי ויזל, שהלך בסוף השבוע לעולמו בגיל 87, מסכמות היטב את פעילותו בשבעת העשורים האחרונים מאז שוחרר ממחנה הריכוז בוכנוואלד שבגרמניה הנאצית.

"מעולם לא התכוונתי להיות פילוסוף או תיאולוג", כתב ויזל. "התפקיד היחיד שביקשתי לעצמי היה זה של עד. האמנתי כי מאחר שניצלתי באורח מקרי, חלה עלי החובה להעניק משמעות להיוותרותי בחיים, להצדיק כל רגע בחיי".

ויזל היה אמן המילים, בין אם היה זה בשיחה אישית, בנאומים ובהרצאות או בכתיבה. הוא שלט במילים, ומי שהקשיב לו או קרא את עשרות ספריו התרשם כי הוא גם יצר את המילים. הן פשוט נשמעו לו, עשו כרצונו. פעם, בשיחה שניהלנו, הראה לי פנקס קטן שכתב בימי נערותו בעיר הולדתו סיגט שברומניה. "תראה", אמר לי בקולו, "הנה כמה הרהורים שכתבתי כנער".

את השליטה המיוחדת במילים, את כושר הדיבור הייחודי ואת יכולת הכתיבה הנדירה שניחן בה העמיד ויזל לרשות שליחותו - לספר ולכתוב על הטרגדיה הגדולה בתולדות האנושות, על האסון הנורא שקרה לעם היהודי מאז שהיה לעם. ויזל התאמץ לתאר את מה שלא ניתן לתיאור, השתדל לספר ולכתוב את הבלתי ייאמן. "כולנו ידענו כי לעולם לא נוכל לומר את שיש לומר", הוא כתב. "לעולם לא נוכל לבטא במילים, בצורה מגובשת... במילים מובנות... את ניסיוננו עם הטירוף... חשבתי כי לעולם לא אוכל לדבר על כך. כל המילים נראו כבלתי מתאימות... מגוחכות, חסרות חיוניות, בעוד שאני רציתי כי יצרבו... לשון הלילה לא הייתה אנושית. היא הייתה פרימיטיבית, כמעט חייתית - צעקות צרודות, צווחות, גניחות מובלעות, צריחות פראיות, קולות ההלקאות... זו שפת מחנה הריכוז. היא שללה כל לשון אחרת ותפסה את מקומה. האם ניתן לדלג על פניה? האם אפשר להעביר את הקורא אל הצד השני? ידעתי כי התשובה היא שלילית, ובכל זאת ידעתי כי 'לא' חייב להפוך ל'כן'. זה היה רצונם, בקשתם האחרונה של המתים... מדוע אני כותב? כדי לנתק את הקורבנות האלה מהשכחה, כדי לעזור למתים לגבור על המוות".

כששאלו אותו אם אחרי אושוויץ הוא מאמין באלוהים, השיב ויזל: "אני לא רוצה להיכנס לוויכוח אם הוא קיים או לא. אבל אני לא יכול בלעדיו".

דווקא הספקות שלו לגבי יכולתו לתאר את זוועות השואה, העדפתו את השאלות על פני התשובות ואמונתו

בנצחיות העם היהודי - הם שהפכו את ויזל למי שהצליח יותר מכל אחד אחר להנציח בתודעת העולם את השואה ואת זכרם של מיליוני היהודים וקהילות מזרח אירופה שנכחדו בה.

"שליח לאנושות"

ויזל נולד ב־1928 בעיר סיגט שברומניה למשפחה חרדית חסידית. אביו של ויזל, שלמה אלישע, הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים ועודד אותו ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית. בשנת 1940 סופחה סיגט להונגריה, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית. במשך שנים אחדות חיו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם גטו בסיגט שבו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 נשלחו יהודי העיר למחנה ההשמדה אושוויץ, ובהם בני משפחת ויזל. אמו ואחותו הקטנה של ויזל נרצחו באושוויץ, והוא ואביו הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים.

עם התקרבות הצבא האדום לאושוויץ, נשלחו השניים לצעדת המוות למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים, וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית  ב־11 באפריל 1945. לאחר שחרורו איתר ויזל את שתי אחיותיו הגדולות, שהצליחו גם הן לשרוד את המלחמה. הוא למד פילוסופיה בסורבון שבפריז ולימד עברית. בהמשך הפך לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה.

רק לאחר זמן מה שינה את דעתו ופרסם את ספרו "הלילה", המגולל את זיכרונותיו ממחנה הריכוז. הספר פורסם תחילה ביידיש בהוצאת ספרים בבואנוס איירס בשנת 1956 בשם "און די וועלט האט געשוויגן" – "והעולם שתק". בהמשך הוא הופץ ב־35 שפות ונמכר עד היום בכ־40 מיליון עותקים. זה הספר שהקנה לוויזל את המוניטין העולמי כעד האותנטי והנאמן של זוועות השואה. בהמשך הגיע ויזל לניו יורק והחל בפעילותו הציבורית להנצחת מורשת השואה. בין היתר, הוא פרסם בעצמו למעלה מ־40 ספרים ועודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם.

בשנים 1978־1986 עמד ויזל בראש הוועדה הנשיאותית לזכר השואה. פועלו בוועדה והמסרים האוניברסליים שהעביר זיכו אותו ב־1986 בפרס נובל לשלום. בנימוקים של שופטי הפרס נאמר כי ויזל הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת, בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב־עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". בהמשך אף השתתף ויזל בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון.

מעבר להנצחת זכר השואה, פעל ויזל גם בנושאי מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה, מאבק הכורדים ועוד. בשבת האחרונה הלך ויזל לעולמו בביתו בניו יורק שבארצות הברית והותיר אחריו את אשתו, אסתר מריון רוז, בנו ושני נכדיו.

"אלי ויזל היה ארגון של אדם אחד, מוסד של איש יחיד, מפעל אישי ופרטי שעשה ופעל למען העם היהודי ולטובת מדינת ישראל ביעילות, בהתמדה ובעוצמה של ממשלה של מדינה", אומר עליו אברהם פוקסמן, מנכ"ל הליגה נגד השמצה לשעבר.

"אין ספק שוויזל הצליח בשנות חייו לקבע את השואה היהודית בזיכרון העולם התרבותי ולהעביר את המסר כי ללקחי השואה יש משמעות עבור כל האנושות, החייבת להילחם בתופעות של השמדת עם וגזע", אומר גם ד"ר יואל רפל, שעבד במשך שנים רבות עם ויזל באיסוף והקמת הארכיון של כתביו והראיונות עמו.

שאלות, לא תשובות

ויזל היה גבר רזה, שברירי, בעל דיבור רך. איש מנומס וצנוע, שהתייחס בכבוד ובסבר פנים יפות לכל אדם. בפגישות שהיו לי עמו אהב לשמוע ולהקשיב. הוא שאל שאלות, ביקש מידע ופרטים על חדשות והתפתחויות. הוא היה בעל קסם אישי בלתי רגיל וטיפח יחסים ידידותיים עם מנהיגים חסידיים, רבנים ועסקנים יהודים, באותה מידה שהיה מקורב לראשי מדינות ולמנהיגים עולמיים. לעתים תכופות הוא ביקר אצל הרבי מלובביץ' המנוח בברוקלין.

בפגישותינו סיפר לי ויזל על רשמיו מפגישה ארוכה שהייתה לו עם הרב הגאון רבי מנשה קליין בברוקלין, שהיה יחד עמו אסיר באושוויץ, באותה מידה של עניין שבה סיפר לי על ארוחת צהריים שסעד בבית הלבן בחברת הנשיא ברק אובמה. ויזל התהדר במיוחד בקשריו ההדוקים עם ראשי ממשלות בישראל. גולדה מאיר המנוחה הייתה ידידה אישית קרובה של ויזל. הוא היה גם ביחסי ידידות עם ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין המנוח, עם הנשיא לשעבר שמעון פרס ועם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

כמי שגדל והתחנך במשפחה חסידית מחסידות ויז'ניץ, ויזל נהג להזכיר בכל הזדמנות את עברו. במשך שנים רבות הוא התפלל מדי שבת בבית תפילה של חסידי גור שפעל במעלה מערב מנהטן. בשנים האחרונות היה מתפלל באופן קבוע בבית הכנסת האורתודוקסי בשדרה החמישית, שנקרא בעברית "עטרת צבי".

את אהבתו המיוחדת לחסידות ביטא ויזל בספר נפלא שכתב בשם "הנשמה החסידית - אישים, מעשיות, מעשים" (בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2012). הספר מנציח את זכר יהדות אירופה באמצעות הבאת תולדותיהם של גדולי תנועת החסידות. בספרו ויזל מתרפק על דמויות כמו רבי נחמן מברסלב והרבי מנחם מנדל מקוצק. אבל כמו בכתיבתו על השואה, ויזל בוחן את גדולי החסידות בעזרת שאלות ותהיות על התנהגותם יותר מאשר במתן תשובות נחרצות.

בכל שנה, בליל כיפור, לפני תפילת "כל נדרי", עמד ויזל על הבימה בבית הכנסת, אחז ספר תורה וקרא בקול רם את התפילה "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". תמיד הקפיד לומר את התפילה בניגון שנהוג היה בעיר הולדתו סיגט. הייתה זאת הדרך המיוחדת שלו להזכיר ביום הקדוש בלוח השנה היהודי את העולם היהודי של פעם.