הקרב על התרבות: על אף הצעקות, מירי רגב צודקת

זו, פחות או יותר, הייתה הרוח שהביא איתו הקהל צמא התרבות אל פתיחת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בבריכת הסולטן בירושלים. שרת התרבות והספורט מירי רגב עלתה לבמה (הפתעה גדולה למדי, שכן שעות ספורות לפתיחת הפסטיבל שמה נפקד מרשימת הנואמים). שלוש שניות נדרשו מעת שעלתה ועד לקריאות ולשריקות הבוז מהקהל.
 

אחרי שפתיחת נאום בציטטה של פילוסוף סיני לא עבדה יפה בוועידת התרבות של עיתון "הארץ", היא ניסתה את השיטה האמריקאית של פתיחה בהלצה והזכירה את השטיח האדום מפסטיבל קאן. גם זה לא עבד והיחסים בינה לבין הקהל שעטו במדרון. שריקות, קללות, גידופים, רעש אימים, בושה מרה. היא אומרת משהו, הקהל צורח: “רדי מהבמה”, “מה את מפריעה לנו לראות סרט” ו”בלי פוליטיקה”, היא עונה, וחוזר חלילה.
 

גם 200 סרטי איכות, עבודת שיווק נפלאה, שלל יועצים וטרנטינו אחד לא יכלו להשקיט את האמת המרה. והאמת המרה, קהל תרבותי שכמוכם, היא שמירי רגב צודקת. תרבות זו לא. 
 

אי אפשר לדבר על תרבות ולשכוח שתרבות, הרבה לפני תוכנייה עשירה והרצון שלכם לראות עוד אלמודובר שיגרום לשק הדמעות שלכם להתעורר, היא קודם כל כבוד הדדי. תרבות היא לשתוק ולהקשיב כשאדם שהוזמן לשאת דברים מדבר, גם אם הוא לא הבחירה הטבעית שלכם.
 

רגב לא דיברה פוליטיקה, בניגוד לצרחות מהקהל. הייתי שם. שמעתי אותה. היא אמרה שלמרות ועל אף הכל, למרות הכאב, גלי הטרור והטרגדיות האיומות כמו הירצחה של הלל יפה במיטתה ימים ספורים קודם, ממשיכים ביצירה וממשיכים לחיות. מה לא בסדר באמירה שלה, פרט לכך שיצאה מפיה? 
 

איך לימדו אותנו לשנן בקורס קצינות? קצין הוא קודם כל אדם, אחר כך חייל, ורק בסוף קצין. על אותו משקל, אולי הגיע הזמן להזכיר לכם שמירי רגב היא קודם כל בנאדם, בין אם אתם מחבבים אותה ובין אם לאו. אחר כך היא חיילת של הליכוד, ובסוף שרה – בחרתם בה או לא. את זה שכחתם, ולדאבון הלב, גם רגב עצמה לא לגמרי מפנימה שהיא שרה וככזו אינה אמורה לנהל רב־שיח של צעקות עם הקהל בזמן נאום.
 

זה קרב מיותר סביב השאלה למי יש ביוב גדול ומבעבע יותר. ובקרב הזה, בינתיים, כמה עצוב, יש לנו שני צדדים מנצחים. מילא הריח, לזה אולי מתרגלים. אבל זה כל כך מצחין, שיש לזה טעם. בתווך אנחנו תקועים, כמו שאומרים אצלנו, הלא תרבותיים, בתוך הג’ורה שאתם בעצמכם יצרתם.