כשהגעתי בשבת החולפת לארוחה משפחתית מורחבת בבית הוריה של חברתי נחשפתי לראשונה לפלא שמעולם לא ידעתי על קיומו. המפגש המדובר ארך יותר משלוש שעות, שבמהלכן קרוב ל-30 איש ישבו זה לצד זה במתחם אחד כשהם שלווים ונינוחים. הנוכחים שוחחו בנועם, הקשיבו זה לזה ואפילו גילו עניין בבעיות הזולת. האידיליה נמשכה גם כשהוגש המזון. אף אחד לא חטף מהמגשים או זלל בבוטות. להפך, כולם סעדו בהנאה והודו על כל מה שניתן להם. הבטתי במתרחש אחוז אימה. הרגשתי כאדם שספג חבטה חשמלית בלתי מוסברת. מה שחוויתי באותם רגעים היה שונה לחלוטין מהמציאות שהורגלתי אליה שנים ארוכות.



***


יום שישי בערב בבית משפחת אתגר. השולחן ערוך. לפני שהארוחה מתחילה, מתנהל טקס עתיק שבמהלכו האורחים שהקדימו עורכים ספירת מלאי מדוקדקת שמטרתה לגלות מי נוכח ומי נפקד. הפעולה הזאת מבוצעת לא מחשש לגורל הנעדרים הזמניים חלילה, אלא כדי לאגור זעם מדויק וללטש עלבונות שיוטחו במאחרים עם בואם לסעודה. מרגע שההליך החל, אין זה משנה אם פגעי מזג האוויר, פנצ'ר מסתורי או אובדן זמני של מפתחות הם שגרמו להתמהמהות, התגובות תמיד תהיינה חריפות וינועו בין "למה שוב איחרתם?" בצירוף מבט נוזף ומורעב ועד ל"אתם מצפצפים על כולם, אנחנו שום דבר בשבילכם. מי אתם בכלל?", בתוספת לחשוש מסתורי. אחרי שהאווירה כבר חמה כמו שצריך, מגיע זמן הקידוש. גם הרגע הזה הופך במהרה למוקד דליק. זה יתחיל בתלונה של אחד המסובים על כך שנושא הקידוש קורא בעברית שגויה ומבזה וייגמר בהפגזת חלות במסווה של ברכה.



כשמסיימים עם התודות לבורא עולם, מוגש האוכל. זמן מצוין עבורי לתפילה אישית מכוונת מטרה. אם הוחלט על הגשה לשולחן בצורת מנות מוסדרות - נושמים לרווחה. הסדר יישמר. היה ומדובר בבופה, החיים הופכים בשבריר שנייה למאבק מדמם. במהלך פיגוע כזה, בני המשפחה יחכו כאריות לרגע חשיפת האוכל, ואז יקומו כאחד במהירות אגדית כדי להקדים ולהגיע לנתחים העסיסיים לפני שהכל ייעלם לנצח בבטנו של אחיין מתבגר. במקרה שנקלע לביתנו אורח שמגיע ממחוזות תרבותיים יותר, סביר להניח שימצא עצמו בלי מנת מזון, כשידו נגוסה בידי בן משפחה פזיז. אישית, אחרי שנות רעב ארוכות שבהן בקושי הצלחתי להגיע לפירור בקצה הבופה, התחשלתי ופיתחתי יכולת אקרובטית פלאית שבעזרתה אני מצליח לאזן צלחות, לשלוט במזלג ובמקביל להעמיס שאריות ישר ללוע.



משצלחנו את המנה העיקרית, המתח צונח, הבטן חדלה מקרקורים ומגיע הפרק שהופך כל ארוחה לאירוע שייקספירי: פותחים מחדש מריבות משפחתיות נושנות. מחלוקות כספיות, חילופי רשמים על עוולה שנעשתה לפני שנים, טעות בביטוי שם מאילן היוחסין המשפחתי, הכל הופך לוויכוח מר. העיקר שהדברים ייעשו לפי התקנון: בצעקות, בלי להקשיב לאחר, תוך השמטת כל סממן של היגיון בריא.



אחרי ההטחות ופרצי הזעם, כשהקרע האמוציונלי בשיאו, מגיע הזמן לקצת מתוק. מעשית, הבליסות הקודמות הביאו לתפיחה בטנית רחבת היקף, ואין מילימטר של מקום להכניס כלום. למרות זאת עד היום לא נמצא בין בני משפחתי אדם שיאזור די אומץ ויוותר על גלידה ועוגות קנויות. כדי לאזן את מכת הסוכר הצפויה, יקום בדרך כלל במועד הזה המארח, כשעל פניו פרצוף של מאסטר זן ובצעדי גראף פוטוצקי ינוע לכיוון מכונת האספרסו כשהוא מבקש לדעת מי רוצה מהקפה ה״מיוחד״ שלו, שמסתכם בהפוך פשוט שנעשה מקפסולות שנקנו במבצע בשופרסל.



עם זלילת הקינוח משתחררים פרצי הדמעות. יבבות של סולחה וכפרה משתלבות ביגון המובן על הררי הקלוריות שנצרכו לשווא. הנִצים, שאך לפני רגעים טחנו אחד את השנים בעלבונות מחפירים, מבקשים עתה בסגנון מלודרמתי המוכר לנו מערוץ "ויוה" להתפייס. המבוגרים סביב השולחן השלימו את מעגל הכעס והאושר והצעירים והמתבגרים לא יודעים איפה לקבור את עצמם מהפדיחות שחזו בהן במו עיניהם במהלך הערב. כך נראים במחוזותיי אירועי שישי, ולאור הנתונים הללו, אני חרד מהיום שבו בני המשפחה שלה יתארחו אצל בני משפחתי. בינתיים, אני מתפלל.