1. לו הייתי רוטשילד
אתמול לפני חמש שנים פרצה המחאה החברתית. ערב לפני כן ישבתי בבית קפה בשדרות רוטשילד בתל אביב, כשקומץ צעירים הסתובבו עם מגפונים וקראו ליושבים לצאת ולהפגין. יום לאחר מכן ניטו האוהלים. תחילה הוצבו מול תיאטרון הבימה ותוך מספר ימים התפשטו מערבה בואכה רחוב הרצל. אף אחד לא שיער ש"הפעם זה יתפוס". מחאת הקוטג' שהתחילה כקבוצה בפייסבוק שהוביל איציק אלרוב פרצה חודש קודם לכן, אך דעכה. בפברואר 2011 פרצה מחאת הדלק, לאחר שמחירי הבנזין התקרבו ל־8 שקלים לליטר. גם היא כובתה. אלא שהבנזין והקוטג' היוו את המצע לתבערה הגדולה.
בניסיון להרחיק ממנו את האחריות מיהר בנימין נתניהו לגייס את מנואל טרכטנברג כעלה התאנה לכיסוי המחדל. דפני ליף, שהציתה את המחאה, היטיבה להגדיר את מסקנותיו במשפט "דרשנו טיפול שורש וקיבלנו שיננית". למעט נקודות הזיכוי במס לזוגות צעירים וגנים לילדים מגיל 3, סדר העדיפויות התקציבי לא השתנה, ובוודאי לא זה של תקציב הביטחון. אז נכון שהקוטג' הוזל והמחיר לגביע לא חצה מאז את ה־6 שקלים. נכון גם שמחירו של ליטר בנזין ירד והתייצב סביב ה־6 שקלים, לא בגלל הממשלה אלא בגלל קריסת מחירי הדלק בעולם. אלא שהבעיה המרכזית של יוקר המחיה, מחירי הדיור, נותרה בעינה.
מתחילת גל המחאה ועד היום זינקו מחירי הדיור ב־32%, ובעשור האחרון המחיר של דירה ממוצעת הכפיל את עצמו. מחירי השכירות המשיכו לעלות, והדיור הפך עבור הזוגות הצעירים לפיגוע פיננסי.
המחמאה לאנשי המחאה היא ההצלחה להביא למהפך התודעתי לזכויות הפרט. הפסקנו להיות פראיירים והשתדלנו להתחיל להבין. מובילי המחאה, כמו סתיו שפיר, איציק שמולי ויוסי יונה, העתיקו את אוהלם מהשדרות למשכן הכנסת ומקדמים משם את האג'נדה. ליף העדיפה לתחזק בשקט את מנועי הצמיחה של המחאה. היא התמקדה במיזמים חברתיים (כמו שכר דירה לסטודנטים) ולא חצתה את הקווים לפוליטיקה. השבוע היא גם סירבה לצאת ממחבואה ולהשתתף בפסטיבל המחאה.
מפלגות כמו יש עתיד של יאיר לפיד או כולנו של משה כחלון רכבו על הזעם הציבורי וקטפו דיבידנד אלקטורלי מכובד. סדר היום הציבורי התהפך. המילים "אנשי עסקים" או "ראשי המשק" הוחלפו במילת הבוז "טייקונים". בעיות המשק פינו את מקומן לענייני יוקר המחיה. מונח חדש בשם "צמיחה מכלילה או מחלחלת" חדר לתודעה. שרי הממשלה ניסו בכל דרך להתחנף לציבור ולהתחרות בהורדת המחירים שבאחריותם, כמו חשמל, מים ותחבורה ציבורית. "הרפורמה" הפכה לסמל סטטוס ולקישוט שבו התהדר כל מיניסטר או ח"כ מצוי.
את הטרנד מוביל בענק שר האוצר הנוכחי משה כחלון, שהמציא את רפורמת הסלולר. מיד עם כניסתו לאוצר הקים את חמ"ל הרפורמות ומינה את אלי כהן לעמוד בראש ועדת הרפורמות בכנסת. השרים האחרים נענו בשמחה להמלצת ביבי והפכו לכחלונים. כמו בתחרויות צ'רלי צ'פלין, החיקוי עלה לעתים על המקור. מאז המחאה התברכנו ברפורמת הקורנפלקס, בחוק המזון ובהפחתה וביטול מכסים (מיום ראשון זה יחול על דגים).
בהמשך נערכו שינויים נוספים: הרפורמות במכון התקנים, בבנקאות (ועדת שטרום), בביטוח (בריאות, סיעוד ורכב), בפנסיה (שינוי הקצאת האיגרות המיועדות, פנסיה לעצמאים), בגמל (קופות להשקעה וברירת מחדל), בתחבורה ("שמיים פתוחים") ועוד.
צריכות היו לחלוף חמש שנים בין המחאה ברוטשילד לתוכנית מחיר למשתכן הפריפריאלית של כחלון. קדחת הרפורמות הגיעה לאבסורד עד שלעתים (כמו בעניין חוק שכר הבכירים) נדרשו רפורמות לרפורמות. מנגנוני קבלת ההחלטות שועבדו לטובת חוקים (חסרי תקדים בקנה מידה עולמי), רגולציות, תקנות, חוזרים, עדכונים, הוראות שעה, הוראות דקה וגם הנחיות. חוק שכר הבכירים אושר בכנסת ללא מתנגדים והתקבל במחיאות כפיים כאילו אושר הסכם שלום עם הפלסטינים. שרת המשפטים איילת שקד משתוקקת לקבור אותו, אבל בלית ברירה נאלצה להתיישר עם הקואליציה.
חוק הריכוזית שקדם לו פירק את מה שמכונה הפירמידות העסקיות, בתירוץ של הפחתת "הריכוזיות" והגדלת התחרות. "על הדרך" סייע החוק לפרק גם את הבורסה.
אחת מהתוצאות החשובות והמשמעותיות של המחאה שממעטים לדבר עליה, מתכתבת במישרין עם כיסו של השכיר. הסכמי שכר נדיבים (בעיקר בסקטור הציבורי) הגדילו את ההכנסה הפנויה. שכר הנטו ימשיך לגדול אם מסי ההכנסה אכן יופחתו. שכר המינימום כבר עלה, ובתחילת החודש הייתה הפעימה השלישית. הקבוצות המוחלשות (עובדי קבלן ובעלי מוגבלויות) זכו לשדרוג תנאי ההעסקה. עד לפני חמש שנים אף אחד לא האמין שיקומו ועדים והתאגדויות מקצועיות בענפי הביטוח, הסלולר וחברות ההייטק. אלה הישגים נטו של המחאה וההסתדרות בראשות אבי ניסנקורן.
השאלה אם המחאה הועילה, נראית מיותרת. גם אם נצא ממכבסת המילים הכוללת ביטויים כמו "רפורמות", "ריכוזיות" ו"פתיחת השווקים לתחרות", יוקר המחיה בירידה. אומנם יקר עדיין לחיות בישראל, אבל פחות. הבעיה העיקרית המאתגרת את כחלון היא מחירי הדיור.
מדד המזון במגמת ירידה, והפערים ביחס לחו"ל נסגרים בהדרגה. האוצר מסוגל בלחיצת כפתור להפוך את המחירים לנמוכים באמצעות איפוס המע"מ, אבל זה לא יקרה. הממשלה עדיין מפנה את האצבע המאשימה לסקטור העסקי. ואולם גם שם יצאו מהאדישות. גופים עסקיים (בנקים, חברות ביטוח, בתי השקעות) התייאשו והפסיקו להשקיע. אחדים ברחו משוק ההון. אחדים נאלצו לרוץ לירושלים כדי לחפש את הצדק בבג"ץ (כפי שהיה השבוע בסוגיית חוק שכר הבכירים).
המחאה שינתה את סדר היום הציבורי והפכה לבון טון של מרבית הפוליטיקאים. ללא המחאה היה סיכוי אפסי שמחאת מתווה הגז (הלא מוצדקת עניינית, אך ראויה מבחינה ציבורית) תתרומם. ועדיין, למרות מטר החוקים החברתיים והרגולציה, המערכת הפוליטית לא השתנתה בבסיסה. מפלגות כמו יש עתיד וכולנו לא הפילו את שלטון נתניהו, שכנגד כל הסיכויים נבחר מחדש לפני כשנה.
אבל כמו שלאחר מלחמת יום כיפור ב־1973 עברו ארבע שנים עד להפנמת תוצאות המחדל ולמהפך הגדול של 77', כך ייתכן שעד סיום כהונתו הנוכחית של נתניהו תבשיל התובנה האלקטורלית, שגם הוא צריך ללכת הביתה.
2. משחקי הכס
הפוליטיקה במערכת היחסים בין ההון (התעשייה) לשלטון (האוצר ומשרד רה"מ) שיחקה השבוע שעות נוספות. מה לא היה לנו? יצרים, תככים, פוליטיקה קטנה, העלבות ותרגילים שהדהימו כל פעם מחדש.
זה התחיל בהחלטת כחלון להתעלם משרגא ברוש ומהתעשיינים, ולזמן לדיוני השולחן העגול את נשיא איגוד לשכות המסחר אוריאל לין. זה לא מקרי. מערכת היחסים בין כחלון לברוש יודעת בשבועות האחרונים מורדות ומורדות. ברוש, לטעמו של כחלון, כרת ברית עם נתניהו והתעלם ממנו במספר הזדמנויות. זה המשיך בהתבטאות לא מוצלחת של ברוש ("יותר זול לייבא שר אוצר").
ברוש סוחב כעס מצטבר על האוצר ואת כל המטען החורג הוא פרק השבוע. מבחינתו, האוצר גורר רגליים ולא עמד בהתחייבויות להזרים תקציב סיוע של 270 מיליון שקל לתעשייה. "השולחן העגול" שאותו יזם ברוש הופך בהדרגה למתחם להעלאת מצגות כלכליות ותו לא. מלבד זימונו המפתיע של לין, כחלון התעלם מהתעשיינים ובאופן חד־צדדי ביטל את המכס על יבוא דגים. בימים כתיקונם ניתן היה לפתור את המחלוקת בשיחת טלפון, אבל באווירה של הימים האחרונים אין עם מי לדבר.
ברוש הגיב בחריפות: "אם השר כחלון אינו מעוניין במיתון ובפיטורים המוניים במשמרת שלו, אני מציע שבמקום לעסוק בספינים יתחיל לעסוק בניהול המדיניות הכלכלית של המדינה". התגובה הדליקה את כל הפיוזים בהנהלת האוצר. מבחינתם, ברוש שרוף, והם ממשיכים לקדם כראות עיניהם את התוכניות לעידוד הצמיחה.
לנשיא התאחדות התעשיינים מומלץ להתקפל וליזום פגישת פיוס עם כחלון. בקרוב יעבור תיק הכלכלה (והתעשייה) לידיה של כולנו. זה התיק המתכתב במישרין עם התעשיינים, שבתקופת נפתלי בנט הבינו את גודל הפגע של שר כלכלה לעומתי. אם נתניהו מחל על כבודו והתפייס עם הטורקים, אין סיבה שברוש לא ייזום את מתווה המרמרה הכלכלי לטובת כולנו.
הלוואי וזו הייתה הגזירה היחידה. על ראש הברוש צומחת גם צרה חדשה עם נתניהו. זה התחיל בהברזה ברגע האחרון של נשיא התאחדות התעשיינים מהביקור באפריקה. נתניהו מצדו לא כיבד סיכום של ברוש עם בנט להעברת תחום החינוך המקצועי ממשרד הכלכלה לחינוך. ההחלטה הורדה ביום ראשון האחרון מסדר היום של הממשלה בעקבות פגישה של שר הרווחה חיים כץ עם נתניהו. כץ לחץ לבטל את ההחלטה, בתקווה שהחינוך המקצועי יטופל במסגרת משרד רווחה מורחב.
ברוש לא נותר חייב. ביום שלישי השבוע בוטלה במפתיע ישיבת דירקטוריון מכון היצוא. המכון אמור היה לאשר את מינוי מנכ"ל הליכוד גדי אריאלי לתפקיד מנהל מכון היצוא. נתניהו היה מעוניין להיפטר מאריאלי, וברוש אמור היה לספק את הסחורה. אלא שברוש אינו פראייר. כשהבין שנתניהו אינו עומד בסיכומים, הוא הודיע שנציגי התעשיינים לא יגיעו לישיבת המכון והיא בוטלה. הישיבה הבאה תתקיים בעוד שבוע, בתנאי שנתניהו יספק עד אז את הסחורה ויביא את סוגיית העברת החינוך המקצועי לאישור הממשלה. ברוש מיישם אם כן בדקדקנות את הססמה הידועה של ביבי כלפי הפלסטינים: "ייתנו יקבלו, לא ייתנו לא יקבלו".
האם נתניהו יישבר? ספק רב. בהתלבטות שבין סידור עבודה למנכ"ל הליכוד לבין גורל הממשלה, נתניהו יעדיף את האופציה השנייה. כל זה מתרחש בימים שבהם היצוא בירידה, הצמיחה בסימן שאלה ותקציב המדינה בשלבי סגירה.
שאלתי את ברוש לפשר האי־הבנות בינו ולבין נתניהו ועל הסיבה הפתאומית לביטול ישיבת המינוי במכון היצוא. "אין קשר בין דחיית הישיבה לביטול תוכניתו של מנכ"ל משרד רה"מ להעברת החינוך הטכנולוגי. הישיבה נדחתה משיקולים טכניים ותתקיים בשבוע הבא אם הכל יהיה בסדר. אני בטוח שגם 12 אלף התלמידים שלומדים במסגרות משרד הכלכלה יעברו בסופו של דבר למשרד החינוך, שזה מקומם הטבעי".
כיצד אתה מגיב על הנתק עם משרד האוצר, שעלול לפגוע בעידוד הצמיחה?
"בשנה וחצי האחרונות האוצר לא נקף אצבע כדי לטפל בבעיות המהותיות של המשק - הצמיחה, העלאת רמת החיים והפריון. קיוויתי שהקמת 'השולחן העגול' תקדם את המטרות החשובות. לצערי, בשלוש הישיבות שהתקיימו המשרד לא הציג שום תוכנית ושום דרך לטפל בבעיות הקיומיות של הכלכלה. גם בישיבה האחרונה, שבה המשרד אמור היה להציג סוף־סוף תוכניות ספציפיות, הוא לא הגיע מוכן. אין לי שום כוונה להמשיך לבזבז זמן. אני דורש מהאוצר להציג תוכנית ברורה עם יעדים מדידים שיאפשרו לעקוב אחרי הביצוע.
"אני דורש להפסיק לזרות חול בעיניים. כפי שהורדת המע"מ בוזבזה והורדת המכסים ערב החג לא הורידה מחירים אלא העשירה את כיסי היבואנים, כך גם הספינים האחרונים מעידים על פאניקה של שר האוצר. ככה לא בונים חומה".
3. בדיחה עם זקן
הוועדה למינוי דירקטורים לבנק דיסקונט, בראשות השופטת בדימוס איילה פרוקצ'יה, הוצפה ב־84 פניות לתפקיד הנכסף. מתוכם הגיעו לקו הגמר שלושה, בהם דודו זקן, לשעבר המפקח על הבנקים.
בלי לזלזל בכישורים של זקן מדובר בבדיחה שאלמלא הייתה על חשבוננו היינו מתגלגלים מצחוק. שכן זקן בקושי הספיק לסיים את חימום כורסת המפקח, וכבר טוען שהוא מצונן וכשיר לתפקיד החדש. הוא מצדיק את כל הטענות על הדלתות המסתובבות שבין הרגולטורים למפוקחים. זו בדיחה, שכן לפני מספר שבועות בלבד פרסם מבקר המדינה דוח חריף נגד הפיקוח על הבנקים, בנוגע להתנהלותו בפרשת ייעוץ המס של בנק לאומי ללקוחותיו בארה"ב.
בדוח נטען כי זקן לא עדכן בזמן אמת את רשות ניירות ערך והסתיר הוראות שניתנו לבנק הפועלים ולמזרחי טפחות להפריש כספים בגין המחדל האמריקאי. רשות ניירות ערך הופתעה לקרוא על כך בעיתון, והורתה לבנקים אלה לפרסם דוח מיידי החושף את העניין לציבור.
המינוי המסתמן הוא בדיחה עצובה גם כי יש כאן עדות לקשרים הלא בריאים של זקן עם יו"ר דירקטוריון דיסקונט, ד"ר יוסי בכר. לבכר, המכיר את זקן עוד מתפקידו כמפקח, השפעה (באמצעות נציגיו בוועדת המינויים) לא מבוטלת על המינוי. הוא פעל מאחורי הקלעים למינוי זקן וגם להחזרתו לדירקטוריון של יהלי שפי, מנכ"ל הפניקס לשעבר. אז מי בעצם אחראי למינוי חברי הדירקטוריון, ד"ר בכר או בעלי המניות בדיסקונט?
מינוי המפקח לשעבר יגיע בתחנה האחרונה לאישור המפקחת הנוכחית, חדוה בר. האם קיים סיכוי כלשהו בעולם שבר, שהחליפה את זקן, תפסול את המינוי? מי שבכל זאת מסוגל להתערב ולעצור את הפארסה הוא מבקר המדינה יוסף שפירא. המבקר התערב בעבר בתהליך מינוי הדירקטורים בבנק לאומי, כשהוועדה פסלה את מועמדותו של יוסי שריד המנוח. מבחינת המבקר, מינוי זקן שם ללעג את כל שכתב בדוח הביקורת.
ביררתי במשרד המבקר את עמדתו ביחס למועמדות התמוהה, אבל שם בחרו שלא להגיב. גם זקן לא השיב לפנייתי. עו"ד לינור דויטש מהפורום הציבורי המכונה "לובי 99" הגיבה ואמרה כי "תופעת הדלתות המסתובבות מרימה שוב את ראשה המכוער. יש לשנות זאת בחקיקה". הצעת חוק תוגש בקרוב על ידי יואב קיש ואלי כהן, בשיתוף שמונה חברי כנסת לוועדת השרים לחקיקה.
4. מדד הברקזיט
מדד המחירים לצרכן של חודש יוני שיתפרסם היום בצהריים אמור להיות עוד מדד משעמם וצפוי. אבל הפעם יש הבדל: מדובר במדד הראשון לאחר משבר הברקזיט, שבו הצביעו אזרחי בריטניה על נטישת האיחוד האירופי.
התגובות הראשונות למהלך היו של פאניקה והיסטריה מוחלטת. הבורסות קרסו, הליש"ט התמוטטה, ומחירי הדלק ביצעו תפנית לאחור. התחושה הייתה שיום הדין הגיע, ושארה"ב תקפיא עד להודעה חדשה את תוכניותיה להעלאת הריבית. שוקי איגרות החוב טסו על רקע זה והגיעו למחירים חסרי תקדים. מי שמשקיע באיגרות חוב ארוכות טווח (הנסחרות בתשואות שליליות) יודע שאם יחזיק בהן עד לפדיון, יפסיד בוודאות. אבל בהיעדר גלגל הצלה פיננסי סביר, גם מטאטא יורה.
ימים אחדים בלבד לאחר שהבורסות קרסו, האביב חזר, שוקי המניות התאוששו ואיתם כל מה שמסביב. ושוב מדברים על העלאת ריבית נוספת עוד השנה, עובדה ששלחה את מדדי הנאסד"ק להמשך החגיגות.
ומה המצב אצלנו? טוב, תודה. חוץ מהבורסות המתאוששות קיבלנו דרישת שלום חמה מרשות המסים, שהציגה מתחילת השנה עודפי גבייה של 4 מיליארד שקל, שיאפשרו הורדת מס הכנסה. השקל התחזק בתחילת המשבר אבל שב להיחלש לעומת הדולר בעקבות צפירת ההרגעה. גם הציפיות לאינפלציה מתאוששות. מדד אפריל עלה ב־0.2% ובמאי הוסיף 0.3% נוספים. ההנחה היאי שמדד יוני יעלה ב־0.3%.
המדד יושפע מעלייה מסוימת במחירי האנרגיה. בניגוד למדדים הקודמים, צעדים חד־פעמיים של האוצר להורדת יוקר המחיה יפסיקו להשתקף במדד. ומה ביחס למחירי הדיור, המתבטאים בעלות אחזקת דירה ובמחירי השכירות? גם כאן בשורות גדולות לא יהיו לנו. המחירים ימשיכו לעלות, כי תוכנית מחיר למשתכן משפיעה נקודתית בפריפריה, וגם כך ההשפעה מוגבלת. בשאר המקומות, במיוחד במרכז, המחירים ימשיכו לעלות. אין קרקעות לבנייה, והביקוש נמשך. מחירי הדיור יחצו הפעם לראשונה (במונחים שנתיים) את ה־8%.
מתחילת 2016 קיבלנו אינפלציה שלילית של מינוס 0.3% ובשנה האחרונה של מינוס 0.8%. הסיכוי להגיע ליעד האינפלציה הממשלתי (1%־3%) דומה להסתברות שהשלום עם הפלסטינים יושג בדורנו.
הוועדה המוניטרית החליטה בסוף יוני להותיר את הריבית על 0.1%. הסיכוי להעלאת הריבית בשנה הקרובה זהה לסיכוי המפגש של ביבי עם כרטיס האשראי שלו.
חברי הוועדה, בראשות הנגידה קרנית פלוג, קבעו: "בחודשים הקרובים תשרור אי ודאות לגבי הברקזיט על הכלכלה העולמית. המדיניות המוניטרית של הבנקים המרכזיים צפויה להיות מאוד מרחיבה". אפשר לשכוח מהעלאת ריבית, גם אם יקרה נס והמדד שיפורסם היום יזנק ב־1%.