לפני שבוע קיבלה מוסאווא, חברת הפקות שעובדת (גם) עבור ערוץ טלוויזיה פלסטיני, צו סגירה בחתימת השר לביטחון הפנים גלעד ארדן. הערוץ הפלסטיני כמובן לא ייסגר וימשיך לשדר מרמאללה. מי שיידפק הם עובדיו הישראלים שחלקם ילכו לעבוד ברמאללה, כמו מאות (!) ערבים ישראלים שכבר עובדים שם. וכמובן יידפק האינטרס הציבורי עקב הפגיעה בחוק חופש הביטוי (הלו, יש חוק כזה, זוכרים?), שלא לדבר על היכולת של סביבה ישראלית להיות מעורבת בתכנים של ערוץ פלסטיני.
ואגב לא אגבי כלל: עדר הכבשים של התקשורת הישראלית אפילו לא פעה, והם אלו שיידפקו בהמשך על ידי אותם צווי חירום מינהליים. לא תמיד זה היה ככה. הוצע לא פעם לסגור את עיתון "קול העם", שהיה בזמנו קול העמלק. המתנגד הבוטה ביותר היה מנחם בגין.
"חתמתי על הצו לסגירת הערוץ", הסביר ארדן, "לאחר שהובא לידיעתי כי הוא פועל מטעמה ותחת חסותה של הרשות הפלסטינית בתוך שטח ישראל, בלי שניתן לכך היתר בכתב כנדרש על פי החוק, ולא אאפשר שום פגיעה בריבונות של מדינת ישראל ומתן דריסת רגל לרשות הפלסטינית בשטחי המדינה".
אלף חכמים לא יוציאו את האבן שהשליך ארדן זה במרק צוקרברג ("דם הנערה הלל יפה על ידיו"), ואני מניח שגם אלפיים לא יצליחו להסביר לארדן שלסגור בימינו כלי תקשורת ולחסום מסר זה כמו לייבש את האוקיינוס בכפית. כמו לחיות בקוריאה הצפונית, או, טפו טפו, אנחנו לא כאלה - לחיות במשטרים שבהם שורפים ספרים.
הנכון הוא שארדן מבין כי התקשורת היא החזית החשובה ביותר כיום, כמעט חזות הכל בעיצוב דעת הקהל, כלומר עיצוב המדיניות, כלומר כל מה שנגזר ממדיניות, בין השאר מלחמה ושלום, זהות ותדמית. והכי טוב יודעת את זה ממשלת ישראל. במרבית החזיתות שבהן היא מנהלת את ענייני המדינה היא נכשלת. רשימת הכשלים היא כרשימת המטלות והמשרדים הממונים עליהם.
ודווקא בחזית התקשורת נוחלת הממשלה ניצחון אחר ניצחון כשהיא נוגסת נתח אחר נתח, הגודל לא משנה. מרמי סדן עד אראל סג"ל. מצפצוף מחאה אפרוחי של אתר זניח עד פירוקה והרכבתה של רשות השידור הציבורי במתכונת שבת. כל מי שהוא נגדנו הוא אויב העם שחובה להחיל עליו את חמש גזירות הש הש: השמצה, השפלה, השמדה, השבתה והשתקה.
המגזר הזקוק ביותר לתקשורת עצמאית הוא הציבור, המתקשה ביותר להבין את המציאות מכוח עצמו, יכולתו וכישוריו. בעיקר בוחרי הימין־מרכז שחיים בתוך עב סמיך של אידיאולוגיה ותעמולה. כל קרן אור שעשויה להבקיע את חשכת התודעה של הציבור הזה מצטיירת כקרן מוות נגד מדיניות הממשלה. בייחוד כלי תקשורת לעומתיים.
אחת הקרניים המאיימות ביותר היא הניסיון ליצור חזית תקשורתית משותפת בין ערבים ישראלים, יהודים ופלסטינים. חזית שהורסת לממשלת הימין הלאומני את בסיס הטיעונים הרגשי בהסתה נגד כל הסדר. לא סתם החליט ליברמן, ביומו הראשון כשר הביטחון, לאסור על מוחמד אל־מדאני, קצין הקישור של אבו מאזן מול התקשורת הישראלית, להיכנס לישראל. עדר הכבשים שרועה בשדות התקשורת הישראלית אפילו לא פעה.
בחזית המשותפת, ערבית־פלסטינית־יהודית, לא מדובר רק ב"לחיות יחד", אלא בניסוח ראייה פוליטית משותפת ועקרונות ביטחון משותפים, שהם הרבה יותר יעילים מול הטרור נוכח הכישלון המתמשך של הממשלה.
שעת חירום לאומית
לפני כמה שנים הייתי מנכ"ל שותף ב"כל השלום", תחנת רדיו ישראלית־פלסטינית שהטיפה, על בסיס אותה ראייה פוליטית וביטחונית, לחיים משותפים. השותפה הפלסטינית הייתה מייסה ברנסי, כלתו של חנא סניורה, פעיל שלום פלסטיני שטבע במשברי הסכסוך ונמלט לארה"ב. היא עצמה נמלטת בימים אלה ללונדון (מדיניות הטיהור האתני מצליחה דווקא אצל המתונים).
חוקי המשחק של התחנה היו כדלקמן: אנחנו משדרים מוואדי ג'וז, בגבול ירושלים הישראלית והפלסטינית, וחלים עלינו חוקי מדינת ישראל כמוסדר בהסכמי אוסלו. אלא שהשידורים בערבית ובעברית, אפעס, לא כל כך נקלטו בשל המשדרים המיושנים. המשדרים החדשים, תרומת הנורווגים, שהיו אמורים להעלות את רמת הקליטה - היו תקועים במכס. ממתי? שאלתי. כמה שנים, אמרו לי. אחרי כמה חודשים של מו"מ עם האחראי במשרד התקשורת, המשדרים הגיעו אבל לא חוברו.
המו"מ נמשך. במהלך המו"מ לשחרורם מהמכס ולחיבורם גיליתי עולם שלם של בירוקרטיה שעסקה בחסימת התחנה. החל בחלוקת תדרים, מיקום משדרים, חוקי חסויות ופרסומות, תקנות לשעת חירום ושאר סעיפי מחילות בירוקרטיים שאפשרו לממשלה לסגור את התחנה. מדינת ישראל ניצלה.
כמה שנים אחר כך הייתי יזם ודירקטור בערוץ טלוויזיה ישראלי־ערבי ("הלה" טי־וי). הערוץ ניסה להוכיח שערבים ויהודים בארץ ישראל יכולים וחייבים לחיות יחד על פי הנורמות המקובלות בעולם הנאור. המו"מ על הקמתו נוהל מול אנשי ימין לאומני קיצוני כמו אקוניס (כיו"ר ועדת כספים) וארדן (כשר לענייני משהו שנגע לרישוי הערוץ). שניהם תמכו בהקמת הערוץ, ואני מקווה שלקראת הפריימריז בליכוד אני מקלקל להם. בסופן של שנתיים הזויות וכסף רב שנשפך, הערוץ קרס ונקנה על ידי בסאם ג'אבר, אחד השותפים (אומרים שאצלו זה עובד).
השנתיים שבהן הערוץ פרפר תוך סכסוכים פנימיים היו לא פחות מסרט (מרתק) ומיקרוקוסמוס של יחסי יהודים־ערבים, יהודים־יהודים וערבים־ערבים וערימה של כוונות טובות שהידרדרו לגיהינום עסקי.
לטעמי הערוץ נפל בגלל התנגדות השותפים היהודים להקמת מערכת חדשות. כאחד מיזמי הערוץ וכחבר דירקטוריון הייתי אמור, על פי החלטת הדירקטוריון, להקים מערכת חדשות. נציג רשת (אחד השותפים) הודיע בישיבה שבה הצגתי את תוכנית הקמת מחלקת החדשות כי: "אם רן אדליסט יקים את מחלקת החדשות, רשת תפרק את החבילה" (נרשם בפרוטוקול).
אני לא חושד בשותפי היהודים בחתרנות שמטרתה לשבש את היחסים בין יהודים וערבים, כפי שאני חושד בממשלה. להפך, אני בהחלט מאמין ברצון הטוב של השותפים הפרטיים וארגוני התקשורת ששפכו שם לא מעט כסף. הבעיה הייתה "פערים בלתי ניתנים לגישור בין מציאות לתקווה". התוצאה הייתה חיסול נוסף של ערוץ תקשורת שהיה אמור להציג מציאות אלטרנטיבית לעביטי השופכין הגזעניים שמבעבעים כיום מכל ג'ורה תקשורתית "לגיטימית".