ביום שני הקרוב ייפגש מ"מ ראש המועצה לביטחון לאומי, תא"ל יעקב נגל, עם עמיתתו האמריקאית סוזן רייס, וינסה לסגור הסכם סיוע ביטחוני רב-שנתי חדש. עלינו לקוות שהוא ייכשל. אין לנו אינטרס לחתום על ההסכם המוצע, הוא רק יגרום לנו נזק כלכלי ואסטרטגי רחב היקף וארוך טווח. קודם כל ייגרם נזק לתעשיות הביטחוניות שלנו, המהוות את עמוד השדרה של העצמאות האסטרטגית של ישראל. לפי ההסכם הנוכחי שתוקפו יפוג בשנה הבאה, מותר לישראל להמיר רבע מכספי הסיוע לשקלים ולהוציא אותם בבית, באמצעות התעשיות הצבאיות. בהסכם המוצע, אשר יחייב אותנו בעשור הקרוב, ניאלץ להוציא את מלוא הסכום באמריקה. המשמעות: פיטורי אלפי עובדים, צמצום העצמאות הביטחונית והגדלת התלות האסטרטגית שלנו בארה"ב.
יתרה מכך, ההסכם המוצע פוגע ביכולת הפיתוח הצבאית שלנו, וביחסינו עם הקונגרס האמריקאי. כיום ישראל מקבלת סיוע ייעודי נוסף עבור תוכניות פיתוח חדשות, שנותנות מענה לבעיות שלא נצפו לפני עשור. ההסכם המונח על השולחן אוסר על ישראל וארה"ב לממן פרויקטים חדשים, או להעניק תוספת מימון לפרויקטים קיימים. עובדה זו לא רק מונעת אפשרות לפתח מיזמים חדשים, היא גם מבטלת את היכולת של הקונגרס להגן על ישראל מפני ממשל עוין.
מאז נכנס ברק אובמה לבית הלבן, הוא מנסה לצמצם את כספי הפיתוח לתוכניות כגון "כיפת ברזל", אך מדי שנה הקונגרס מגדיל את סכום ההשקעה. על פי תנאי ההסכם החדש, הקונגרס כבר לא יוכל להתערב.
לאור הבעיות הללו אין פלא שראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע כבר לפני חודשים שישראל מוכנה לחכות לממשל החדש כדי לסגור את הסכם הסיוע. העניין המחודש שהוא מגלה במו"מ, נובע להערכות רבים מהחשש שלא נקבל הצעה נדיבה יותר מדונלד טראמפ או מהילרי קלינטון. לפיכך חייבים לשאול: האם בכלל כדאי לישראל להסכים לקבל את הסיוע?
כדי לענות על השאלה הזו צריך לדבר על ה-F-35, המטוס היקר שאי פעם רכשנו. 33 מטוסים רכשה ישראל, בעלות 110 מיליון דולר למטוס, שמקורם בכספי הסיוע האמריקאיים. עכשיו, חיל האוויר מעוניין לרכוש בסך הכל 75 מטוסים, אשר אמורים להחליף את ה־F־15 וה־F־16, שייצאו משימוש בעשורים הקרובים.
אסון מעופף
במהלך ביקורו בארה"ב בחודש שעבר הבהיר שר הביטחון אביגדור ליברמן כי מספר המטוסים תלוי בגובה הסיוע האמריקאי, כפי שיסוכם במו"מ המתקיים כעת. אולם ליברמן נמנע מהשאלה העקרונית: האם כדאי לישראל בכלל לרכוש את המטוס הזה?
ובכן, המטוס הוא אסון. עד כה הוא עלה לארה"ב 400 מיליארד דולר, יותר מפי שניים מהמתוכנן. ואחרי שנשפכו הכספים, המטוס עדיין נמצא בשלבי פיתוח. לכל המוקדם הוא יהיה מבצעי במאי 2018, ארבע שנים לאחר המועד המתוכנן. רק שלא הזמן או הכסף סייעו לייצור מוצר טוב. ג'יי מייקל גילמור, בוחן הנשק הראשי של מחלקת ההגנה האמריקאית, הגיש בחודש פברואר לקונגרס דוח חמור על המטוס. הנה חלק ממסקנותיו:
גולת הכותרת של ה-F-35 הינה יכולת החמקנות שלו. על פי המהנדסים בחברת לוקהיד מרטין, המטוס עתיד להיות כמעט בלתי נראה למערכות רדאר. אבל נכון להיום המערכת הזו לא עובדת וספק אם היא אי פעם תעבוד כמובטח.
הסיבה הראשית לכך היא מערכת הקירור שלו. המטוס מתחמם יתר על המידה במהלך הטיסה, וכדי למנוע מהמנוע היחיד להתלקח נאלצים הטייסים לפתוח את מתחמי הנשק פעם בעשר דקות בערך. וכאשר הם פתוחים, המטוס נגלה במערכות הרדאר.
בנוסף קיימת גם בעיית תוכנה. ה-F-35 הוא למעשה מחשב מעופף שמופעל באמצעות למעלה מ־20 מיליון שורות קוד. הקודים הללו אמורים לאפשר לו להיות מטוס החמקן והתמרון הטוב ביותר בתולדות התעופה. הבעיה היא שיש פגמים רבים מדי בקודים, ותיקונם אינו תהליך פשוט.
על פי הדוח של גילמור המטוסים יצטרכו לעבור שינוי יסודי כדי שיהיו מסוגלים לפעול על פי התוכנות המתוקנות. משמעות הדבר היא שמטוסים שכבר יוצרו - לרבות שני המטוסים שאמורים להגיע לחיל האוויר בדצמבר - יצטרכו לעבור שיפוץ יסודי ויקר ביותר.
מעבירים את חיל האוויר לידיים אמריקאיות
בעיה נוספת נמצאת במערכת הלוגיסטיקה והמידע האוטונומית (ALIS) ששולטת על ה-F-35. מדובר במערכת מחשוב מרכזית שממוקמת בארה"ב, ואמורה לזהות חלקים מקולקלים, לסייע בזירוז תיקונים ולנהל את קובצי הנתונים של הטיסות. כל המטוסים מדגם זה, בכל העולם, יצטרכו לעדכן את יומני הטיסות שלהם במערכת אחרי כל טיסה, כדי לבחון את מצבם ואת כשירותם לטיסה הבאה. אם ALIS תסיק שקיימת תקלה, היא תקרקע את המטוס, ואנשי הצוות לא יוכלו להיכנס אליו בלי ש"ישכנעו" את המערכת שהתקלה תוקנה או שמדובר באזעקת שווא.
כמו שאפשר לשער, המערכת פגיעה למתקפות סייבר. בדיון שערך צוות מומחים אמריקאים שעוקבים מקרוב אחרי המטוס, הזהיר דן גרייזר, אחד מחברי הצוות, כי האקרים עלולים לשכנע את ALIS שקיימת תקלה בחלק או בכלל מטוסי ה־F-35, ובכך ישביתו אותם לפחות לפרק זמן מוגבל.
גם בלי שהמערכת תותקף, ל־ALIS יש השלכות אסטרטגיות מרחיקות לכת עבור ישראל. ברגע שהחיל יהפוך להיות תלוי במטוסים, הוא יפסיק למעשה להיות חלק מצה"ל ויפעל על פי רצונו של הממשל האמריקאי. וכך, למשל, כל גיחה תתקיים רק לאחר שמחשב באמריקה יאשר אותה. מומחי טיסה ישראלים מציינים כי אומנם תיאורטית ישראל תהיה מסוגלת לפצח את הקודים של ALIS ולהתגבר על מערכת השליטה, אך יידרשו לכך שנים.
חיל האוויר האמריקאי, המארינס והצי עוסקים כבר כמה שנים במציאת דרכים להתמודד עם החסרונות האדירים של מטוס העתיד שלהם, וקיימת אפשרות שבסופו של דבר יחליטו לפתח מטוס דור רביעי חדש. ככל הנראה זרועות האוויר יזמינו יותר מטוסי F-18 ו-A-10, וסגן מזכיר המדינה רוברט וורק כבר טען כי ארה"ב תצטרך להמשיך להשתמש במטוסי F-15 עד שנות ה-40. כלומר, חיל האוויר האמריקאי יילחם עם מטוסי קרב בני 70 לצד מטוס לא תקין. זה כמובן יהיה אסון עבור האמריקאים. ואם ישראל תמשיך בפרויקט, יהיה זה אסון יותר גדול עבורנו.
כאשר הפנטגון שכנע את ממשלת יצחק שמיר לוותר על תוכנית הלביא ולרכוש את מטוס ה-F-16 במקומו, הטיעון המנצח היה כלכלי. כיום הטיעונים הכלכליים והאסטרטגיים מבהירים שהמצב הפוך: אם ישראל תפתח במקום ה-F-35 מטוס קרב מדור רביעי, שיענה על הצרכים הייחודים שלנו, נהיה בטוחים יותר ונסייע לכלכלה המקומית.
אם נוותר על חבילת הסיוע הבעייתית, נוכל לחתום בעתיד על עסקאות לפיתוח משותף עם ארה"ב ומדינות אחרות על בסיס פרטני. כך נפתח את המערכות שלהן אנו זקוקים, ולא את המערכות שהאמריקאים רוצים שיהיו לנו. בדיוק כפי שהודו משקיעה מיליארדי דולרים בפרויקטים משותפים עם התעשיות הביטחוניות שלנו, כך תעשה בעתיד גם ארה"ב, ובתשלום. בכל הנוגע להסכם הסיוע, השאלה היא לא אם הממשל העתידי יהיה נדיב יותר, אלא אם הסיוע האמריקאי מיטיב יותר עם ישראל מאשר עם חברת לוקהיד מרטין. על כן יש לקוות כי נגל ישוב הביתה בידיים ריקות.