מאז סיום מבצע צוק איתן, סביר להניח שבצמרת חמאס התנהלו ומתנהלים דיונים שמטרתם לחדד את עמדות הארגון ולגבש את האסטרטגיה שלו במאבק נגד ישראל לשנים הקרובות. זאת גם על רקע דיווחים בכלי תקשורת וברשתות החברתיות בעזה ובגדה, שקשה לאשש את אמינותם, כי לקראת סוף השנה צפויים שינויים בהנהגה המדינית והצבאית של התנועה.
התייעצויות אלה מתקיימות לעתים בפגישות פנים אל פנים ולעתים דרך העברת מסרים, וסביר שמשתתפים בהן כל מנהיגי האגפים בתנועה: הזרוע המדינית בעזה, בראשות איסמעיל הנייה ומחמוד א-זהאר; הזרוע הצבאית בעזה בראשות יחיא סנוואר, מוחמד דף ומרוואן עיסא; הזרוע המדינית בחוץ לארץ בראשות חאלד משעל וסגנו, מוסה אבו מרזוק; ומפקדי הזרוע הצבאית בחוץ לארץ, בהם סלאח ערורי שגורש לפני כמה חודשים מטורקיה ונמצא ככל הנראה בקטאר.
מטרה נוספת של המגעים יכולה להיות הפקת לקחים צבאיים ומדיניים מהמלחמה בקיץ 2014 (צוק איתן), לבדוק אם בעקבותיה צריך הארגון לשנות את תפיסותיו ואת מדיניותו, וליישב את חילוקי הדעות בין הגורמים השונים בחמאס. מחלוקות אלה, בעיקר בין ההנהגה המדינית לזרוע הצבאית, עוסקות לא רק בישראל. הן נוגעות גם לגישה שיש לנקוט כלפי איראן (הזרוע הצבאית מקיימת עמה קשרים, מקבלת כספים ונשק - מהלכים שההנהגה המדינית מתנגדת להם), וביחסים עם ערב הסעודית ומצרים.
חלק מהמחלוקות נפתרו, וחלקן, כמו היחס לאיראן, נותרו בעינן. ההסכמה הרחבה הגדולה ביותר שהושגה היא ביחס לעמדה שיש לנקוט כלפי ישראל. בנושא זה, האסטרטגיה שחודדה היא בלתי מתפשרת. נקבע שאין שום מקום להתפשר או לעשות ויתורים מדיניים לישראל, קל וחומר לשנות את אמנת היסוד של חמאס, הרואה בכל ארץ ישראל (פלסטין) מהים ועד הירדן נחלת קודש מוסלמית. חמאס גם דבק בגישתו כי המדינה הפלסטינית שהוא מבקש לכונן, אם וכאשר תקום, צריכה להיות מדינת הלכה אסלאמית, שחוקיה מבוססים על השריעה.
יחד עם זאת, העמדה החדשה-ישנה של הארגון, אין פירושה שמחר הוא ייזום מהלכים צבאיים נגד ישראל. בחמאס יש הבנה שמקובלת גם על הזרוע הצבאית, כי התנועה אינה מוכנה עדיין לעימות צבאי נוסף ועל כן יש לעשות כל מאמץ להימנע ממנו בעתיד הקרוב. ועד אז, יש להמשיך במאמצי ההתחמשות ובבניית הכוח הצבאי.
חמאס מצוי במצוקה אסטרטגית. אין לו בעלי ברית בעולם הערבי. קטאר היא המממנת הגדולה ביותר של שיקום הרצועה. גם ערב הסעודית תורמת כספים, אך סלידתה מהנהגת חמאס גלויה. כניסתה של טורקיה כגורם תורם ותומך נוסף לשיקום הרצועה, בעקבות הסכם הפיוס עם ישראל, לא תשנה בהרבה את המצב. חמאס לכוד בין שתי זרועות הצבת ההדוקות של ישראל ומצרים, שהורסת את מנהרות ההברחה שלו. חמאס מורתע. הוא אינו רוצה כרגע בעימות. מאז צוק איתן אנשיו לא ירו אפילו קליע אחד לעבר ישראל.
המסקנות הצבאיות-אופרטיביות שיכולים להסיק ראשי חמאס הן שאף על פי שלא השיגו במלחמה הישגים צבאיים בעלי חשיבות אסטרטגית, המגמות שאותן נקט הארגון במערכה נכונות ויש לחזקן. אלה כוללות את הצורך בשדרוג היכולות, המשך חפירת המנהרות לעומק השטח הישראלי, מתוך כוונה להעתיק אליו חלק מקרבות העתיד.
לצה"ל ברור גם כי אחת המסקנות החשובות שחמאס הסיק מהמערכה היא שהשימוש ברקטות ארוכות טווח, ששוגרו לעבר מרכז הארץ ונמל התעופה בן-גוריון, לא השיג את מטרתו. זה קרה בגלל העמידה האיתנה של האזרחים, ההצלחה של "כיפת ברזל", וגם לא מעט מזל שמנע פגיעות קשות בנפש וברכוש. וממסקנה זו גוזר חמאס את הלקח כי יש לחזור לשימוש בפגזי מרגמה וברקטות לטווח קצר נגד יישובי עוטף עזה.
בניגוד להבטחות המקוריות של חברת רפא"ל ומשרד הביטחון, "כיפת ברזל" אינה מסוגלת ליירט את הפצמ"רים והרקטות הקצרות בשל המרחק הקטן (עד שבעה קילומטרים) וזמן המעוף הקצר (כ-25 שניות). יישובי עוטף עזה, כולל שדרות, יהיו במלחמה הבאה על הכוונת של חמאס ביתר שאת ויופצצו בירי כבד. רק המקלטים יוכלו להגן על התושבים. במקביל, חמאס ימשיך לשגר את הרקטות ארוכות הטווח שלו לכל ערי הדרום והמרכז ואולי אף צפונה משם, כפי שעשה, בלי הצלחה גדולה מדי, בצוק איתן.
עם זאת, בחמאס לא שוללים גם את האפשרות להגיע להסכמים זמניים, נוסח הפסקת אש או שביתת נשק עם ישראל, לפרקי זמן של כמה שנים. רעיונות אלה המעוגנים במסורת המוסלמית נקראים "תהדייה" או "הודנה", שההלכה האסלאמית מתירה לעשות עם האויב.
תוכנית בר-לב
במלאת שנתיים לצוק איתן, אין אצל ראש הממשלה, שר הביטחון, הקבינט, מערכת הביטחון וצה"ל כל אשליה וברור להם כי מתישהו תיאלץ ישראל לצאת למלחמה חדשה, רביעית במספר, נגד חמאס בעזה. אך במקביל גוברת גם ההכרה בישראל כי צריך להגביר את המאמצים להרחקת הסכנה של עימות צבאי נוסף, לפחות לעוד כמה שנים.
הרחקת סכנתה של המלחמה תלויה ביכולת ההרתעה של צה"ל, שלפי שעה נראה שהיא עובדת, בבניית שכבות הגנה ומכשולים קרקעיים ותת-קרקעיים נגד המנהרות, ובשיפור מוכנות העורף. אך גם אם פעולות אלה מרחיקות את האפשרות לעימות חדש, ברור כי האיום הגדול ביותר על השקט הנשמר זה שנתיים בדרום הוא מצבם הכלכלי־חברתי הקשה מנשוא של מרבית מ-1.8 מיליון תושבי הרצועה.
לא מעט פרשנים ומומחים סבורים כי המלחמה האחרונה נגרמה בעיקר בגלל המשבר הכלכלי והרצון של חמאס "לפרוץ את המצור". זו גם הסיבה לכך שישראל (וגם מצרים) סירבו במהלך המלחמה והמו"מ שהתקיים לסיומה, להיענות ולו לדרישה אחת של חמאס - ורוב הדרישות היו כלכליות - כדי שלא להעניק לארגון אפילו מראית עין של הישג אחד.
אך אט-אט מחלחלת בישראל ההכרה כי עזה ניצבת לפתחו של מה שמוגדר "אסון הומניטרי". זה צפוי לקרות תוך שלוש-ארבע שנים. מי שטבעו את הביטוי היו מומחים של האו"ם. במתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים), בצה"ל ובממשלה אימצו את הביטוי.
כבר כיום המצב הוא בלתי נסבל. לפני כשלושה חודשים הובאו כאן במדור נתונים על המצוקה והייאוש העזתיים. הנתונים צריכים להדאיג ואף לזעזע כל ישראלי. בעשור האחרון, מאז ההתנתקות, גדלה אוכלוסיית עזה ב-600 אלף ל-1.8 מיליון איש. שטח הרצועה 365 קמ"ר, וצפיפות האוכלוסין, 4,822 לקמ"ר, היא השלישית בגובהה בעולם. לפי דוח של האו"ם, בתוך ארבע שנים מספר התושבים יגיע ל-2.3 מיליון.
כ-500 עזתים טבעו בשנים האחרונות כשניסו להפליג בסירות דיג קטנות ולהגיע לחוף מבטחים ים תיכוני. על רקע המצוקה והדיכאון, יש עלייה במספר המתאבדים ובאירועים של רצח במשפחה. שיעור האבטלה בקרב הצעירים מגיע ל-60%. כ-90% מהמים בעזה אינם ראויים לשתייה. שאיבת יתר של מי תהום, זיהומם וחדירת מי ים לאקוויפר, גורמים לכך שהמים בעזה כה מלוחים, עד שמבקרים זרים מצחצחים את השיניים במים מינרליים. כעת, כשטורקיה חזרה לתמונה, יש תקווה שממשלת ארדואן תקיים את הבטחתה, ויחד עם גרמניה תבנה מתקן להתפלת מי ים. עם זאת, הבנייה תארך כמה שנים.
מצרים אינה רוצה לשמוע על פתרונות לעזה. עזה אינה מעניינת אותה. היא סגרה את מעבר הגבול ברפיח, ותנועת הסחורות ממנה דלילה. למעשה הטילה מצרים את עזה ותושביה לפתחה של ישראל. בלית ברירה, נטל האחריות לתחזוקה השוטפת מוטל על ישראל.
כל יום נכנסות לרצועה כאלף משאיות שמובילות סחורות: מזון, דלק, תרופות, מלט. יש תוכנית להגדיל את מספר המשאיות. המימון ברובו כאמור הוא קטארי. רק השבוע העבירה קטאר לחמאס באישור ישראל 30 מיליון דולר, כדי שישלם את משכורות העובדים.
ישראל מספקת מחצית מהחשמל של עזה, אך זה לא מספיק. יש מחסור של 50% בחשמל, והרצועה סובלת מהפסקות חשמל במשך שעות רבות. במתפ"ש שוקדים עתה על תוכניות חדשות להגברת אספקת החשמל ואף על בניית צינור שיוביל גז ישראלי לרצועה. אך כל הסיוע הקיים כמוהו כמתן כדורי הרגעה לחולה סופני. רק מהלך פורץ דרך בעל משמעות כלכלית-אסטרטגית יכול לעצור את האסון ההומניטרי ולשמש תמריץ להרחקת המלחמה. התוכנית הישימה הבולטת ביותר היא בניית נמל.
הרעיון אינו חדש. הוא הועלה בפורומים צבאיים ומדיניים. אחד הראשונים שהציע אותו (יחד עם הקמת שדה תעופה בעזה) היה חבר הכנסת (אל"מ במיל') עמר בר-לב מהמחנה הציוני. באוקטובר 2014, חודשיים לאחר המלחמה, הוא הציג תוכנית בשם "עזה, ההזדמנות", שכוללת לוח זמנים מפורט לביצוע. לפי תוכניתו הנמל יכול לקום תוך ארבע שנים, אך לא לפני שהרצועה תפורז.
"חמאס קודם ייתן ורק אחר כך יקבל", כתב ח"כ בר-לב בהצעתו, "נמלי הים והאוויר יפעלו מטבע הדברים שנים לאחר פירוז הרצועה. הדבר יאפשר לבחון את הפיקוח הבינלאומי על הפירוז. בנוסף, גם לחמאס ולמדינות ולגופים התורמים לעזה אין רצון בהשגת נכסים כגון נמל ושדה תעופה, שעלולים להיהרס בסבב המלחמה הבא. בשורה התחתונה, אין לישראל מה להפסיד. ללא הסדר לפירוז עזה, חמאס יתחמש מחדש ומתישהו יירה שוב לעבר ישראל ואנו נתקוף בחזרה. התוכנית המוצעת מנסה לחלץ אותנו מהתסריט הזה". על פי בר-לב, "בניית הנמל תיקח ארבע שנים. ארבעה מטוסי F16 יכולים להרוס אותו תוך ארבע דקות, אם נצטרך".
הרעיון של הקמת הנמל מקובל עתה על כל גופי מערכת הביטחון - צה"ל, שב"כ ואף המוסד. התנאי שלהם הוא כמובן שלישראל יהיה פיקוח מלא על הסחורות שייפרקו בנמל, שיוודא שבמכולות לא מוברחים כלי נשק או חומרים ורכיבים לייצורו.
האי-פרדות של כץ
בחודשים האחרונים מקדם את הרעיון ובמלוא כישורי הבולדוזר שלו שר התחבורה והמודיעין ישראל כץ. "בניית הנמל", אמר לי כץ, "תשלים למעשה את מהלך ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון - מהלך שאני התנגדתי לו". לדבריו, "תוכניתו של שרון נועדה לנתק לחלוטין את ישראל מעזה. בפועל ישראל פינתה יישובים ואת צה"ל, אך לא התנתקה ממנה. אנחנו ממשיכים לספק להם את הכל".
לתוכניתו קורא השר כץ "אי-פרדות". הרעיון הוא להקים אי מלאכותי בים, בחסות ובמימון בינלאומי, במרחק 4.5 ק״מ מחוף עזה. המודל הוכן על ידי חברת נמלי ישראל, שנעזרה בתוכניות של איש העסקים יצחק תשובה, שמציע להקים מול חופי ישראל איים מלאכותיים ועליהם לבנות שכונות מגורים. באי מול עזה יוקמו בנוסף לנמל גם מתקני אנרגיה והתפלה ובהמשך גם שדה תעופה ובתי מלון, אך לא בתים למגורים. הבידוק הביטחוני בנמל יהיה בפיקוח ובשליטה מוחלטים של ישראל. האי יחובר לעזה באמצעות גשר, ובמרכזו תהיה נקודת בידוק ביטחונית נוספת, בפיקוח בינלאומי.
בכך למעשה, על פי השר כץ, תוסר האחריות מעל ישראל לעזה, יתאפשר לפלסטינים חופש אזרחי מלא, וישראל תשמור על ביטחונה, ללא חשש מהברחת נשק דרך הים וסיכון שמייה. שמירת הפירוז בעזה היא תנאי להפעלת האי
.
אם יופר הפירוז, ייחסם המעבר בנקודת הבידוק ותופסק כל פעילות. ישראל תיצור הרתעה מלאה בגבולה עם עזה ותגיב על כל ירי לשטחה, או לניסיונות להפר את הפירוז, בעוצמה מלאה. בניית הנמל תארך כמה שנים, והוא יהפוך לנכס אסטרטגי של חמאס, שיוכל להתפאר כי השיג את מבוקשו. אך הדבר גם יצמצם את הלחצים והתמריצים של הארגון לצאת למלחמה נגד ישראל. ואם בכל זאת זה יקרה, תמיד יוכל חיל האוויר להפציץ ולהרוס את הנמל ומתקניו.
הרעיונות של השר כץ וח"כ בר-לב זוכים להתעניינות ולתמיכה של ממשלות וכלי התקשורת בעולם. לאחרונה מתברר כי רוב חברי הקבינט, כולל שר החינוך נפתלי בנט, שר השיכון יואב גלנט ושר האוצר משה כחלון, תומכים במהלך. המתנגד העיקרי, שטרפד כל ניסיון בכיוון זה, היה שר הביטחון יעלון, שביקש לקדש את הסטטוס קוו ובלם כל רעיון למחוות לפלסטינים. עתה, כשיעלון התפוטר, אפשר שנוצר חלון הזדמנויות. עם זאת, גם שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן מתנגד להצעה, וכמוהו גם יו"ר ועדת חוץ וביטחון אבי דיכטר, שאמר ל-"מעריב-סופהשבוע": "חמאס הוא ארגון טרור שצריך להילחם בו ולא לסייע לשיקומו".
בקרוב, אם כי לא נקבע מועד, צריך הקבינט להתכנס ולדון בהצעתו של כץ. ראש הממשלה נתניהו, בניגוד ליעלון ולליברמן, אינו מתנגד עקרונית לרעיון הנמל. הוא אמר זאת בעבר לשר כץ וחזר על כך ביום שני השבוע, בפגישתו עם הכתבים הצבאיים. "אין לי בעיה עם הנמל כל עוד נוכל לפקח על המכולות", ציין.
השאלה הגדולה היא אם נתניהו יוכל להתגבר על התנגדותו של ליברמן ועל תחושתו שהקרדיט על מיזם הנמל בעזה יינתן ליריבו הפוליטי כץ, שמשמש כיום גם כממלא מקומו ושבעבר הוא הבטיח לו שימנה אותו לשר החוץ.