עד לא מזמן ידע כל עורך חדשות, שעם החום והלחות של יולי־אוגוסט מגיעה "עונת המלפפונים": החדשות החשובות יוצאות לחופשה, ועמודי העיתונים מתמלאים בפכים קטנים ובאנקדוטות. אבל הקיץ הזה רק במחציתו, וכבר ראינו בו את בריטניה מצביעה על יציאה מהאיחוד, את אירופה וארה"ב סופגות פיגועים קשים ואת טורקיה עוברת ניסיון הפיכה. בימים האחרונים, בעוד אנחנו עסוקים בעניינים ברומו של עולם, כמו עתידו הפוליטי של "הצל", מלחמת העולם שמתנהלת בשקט כבר כמה שנים עלתה כיתה. אחרי שתקפה בגסות ובגלוי את מטה הבחירות של הילרי קלינטון, ספגה רוסיה את אחת ממתקפות הסייבר הקשות בתולדותיה. שירות המודיעין הרוסי, ה־FSB, חרג ממנהגו והודה שכ־20 סוכנויות וארגונים רוסיים נפרצו במתקפה משולבת. הרוסים נמנעו מלהאשים באופן רשמי את האמריקאים, אבל היה ברור שחשוב להם להראות שהם לא רק תוקפים - הם גם קורבנות לתקיפה.
ה־FSB אמור לפרסם היום (שישי) פרטים נוספים על המתקפה שחוו, אבל כבר עכשיו ברור שרוסיה נתקלה במתקפה הזאת בכלי נשק קיברנטיים שעוד לא פגשה כמותם. כמו הסוכנים הרדומים של ימי המלחמה הקרה, שהיו נשלחים למעצמה היריבה וממתינים שנים לשיחת הטלפון שתפעיל אותם, נראה שגם הפעם הפעילו האמריקאים כלים רדומים שהושתלו כבר לפני זמן רב עמוק בתוך המחשבים הרוסיים.
דרושות שנים לפתח כלים כאלה ועוד שנים להחדיר אותם. הם אמורים להיות נשק "יום הדין", שמופעל רק כשכלו כל הקצין. אז מדוע בחר הנשיא ברק אובמה להפעיל ולשרוף את הנכסים היקרים האלה דווקא עכשיו? התקשורת בארצות הברית מאמינה שהוא נאלץ להגיב למה שנראה כמו התערבות רוסית בוטה במערכת הבחירות האמריקאית. אותו אובמה, שתמיד ידע להכיל ולהבליג על כל מתקפה שספגה ארצו, ששתק כשנשיא צרפת איים בחריפות חסרת תקדים נגד המועמד דונלד טראמפ, התגלה פתאום כאל נקמות. אבל האם היה מפעיל את אותם כלים לו פרצו הרוסים למטה הבחירות של טראמפ?
יהיה מרתק לגלות מה חשבו ראשי המודיעין האמריקאי כשנדרשו להפעיל את כלי יום הדין שפיתחו במשך שנים, כדי לסייע למועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. הם יודעים שייקח להם שנים לפתח מחדש כלים כאלה. אופתע אם נגלה שהם לא התעקשו שמורת רוחם תירשם בפרוטוקול.
התובנה המקובלת על רוב התקשורת האמריקאית היא שהנשיא ולדימיר פוטין רוצה בבחירת טראמפ, ולכן הורה על החשיפה של המיילים שנגנבו בפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית. אבל זו פרשנות רדודה שמזלזלת בתחכום של הנשיא הרוסי. האם העובדה שרוסיה הגיבה תוך יומיים לקריאתו של טראמפ לחשוף את המיילים של קלינטון באמת נועדה לסייע לו?
אסור לטעות בליטופים שמרעיף פוטין על המועמד טראמפ. הוא אומנם רואה אותו בדיוק כמו שהוא: פשטני, דו־ממדי, ולא בדיוק "הסכין הכי החדה במגירה", כמו שאומרים האמריקאים; אבל פוטין מעדיף אלף מונים את קלינטון הצפויה והפייסנית על פני טראמפ הקפריזי, שאומר שאם כבר יש לאמריקה נשק גרעיני, מוטב שתשתמש בו. תנו לו עוד ארבע שנים של ממשל רופס בוושינגטון, והוא ישלים את ההשתלטות על אוקראינה וסוריה, ויוכל לעבור כבר ליעדים הבאים. האהדה שפוטין מפגין כלפי טראמפ נועדה רק לבטח אותו למקרה שטראמפ אכן ייבחר.
המהפכה השיטתית
מעניין שבין האתרים שבחרו האמריקאים לתקוף ברוסיה, היו גם אתרי אנרגיה שקשורים לטורקיה. ואת זה הם עשו רגע לפני שפוטין וארדואן הופכים להיות החברים הכי טובים. בשבוע הבא ייצא ארדואן למוסקבה. מעבר להפגנת הביטחון המרשימה של מנהיג שמעז לעזוב את ארצו שבועיים אחרי ניסיון הפיכה, העולם המערבי תוהה מה יקריב ארדואן כדי לזכות בחברות של הנשיא הרוסי. האם יוציא הצהרה שמעמידה בסימן שאלה את המשך שיתוף הפעולה הטורקי עם המערב, או שיוותר על שאיפתו להפיל את בשאר אל־אסד?
ארדואן כבר בנה את האליבי שלו להתרחקות אפשרית מן המערב: נציגיו בכל העולם מדקלמים את נרטיב ההפיכה שתוכננה ונוהלה מפנסילבניה. הטענה שלהם היא ששירותי המודיעין האמריקאי היו מודעים למהלכים שניהל המנהיג הגולה פתהוללה גולן מול תומכיו בטורקיה, ובחרו להתעלם מהם. יותר מזה, הם טוענים שניסיון ההפיכה בטורקיה לא נועד להביא יותר דמוקרטיה, להפך, מטרת הקושרים הייתה להשליט רפובליקה אסלאמית בסגנון גולן. במילים אחרות: הם טוענים שטורקיה ניצלה מהפיכה בסגנון איראן.
אמת היא שרבים מהקושרים נגד ארדואן היו מסומנים כמזוהים עם גולן וחששו שהם עומדים להיות מודחים. ועדיין קשה לדמיין את הצבא הטורקי מוביל מהפכה אסלאמיסטית. בינתיים ארדואן מוביל את המהפכה השיטתית שלו. הוא כבר הבין ששגה כשפרסם את התמונות המשפילות של הקצינים המעונים וגם טעה כשהקים בית קברות נפרד ל"בוגדים". אבל המילה האחרונה בטורקיה עדיין לא נאמרה.
אם יבחר ארדואן למשוך את ידיו מסוריה בתמורה לידידות מחודשת עם הרוסים, תישמט הקרקע מתחת להסכם הפיוס שנחתם איתנו. הבסיס להסכם הזה היה החשש המשותף של טורקיה וישראל מהקמת מדינה שיעית־איראנית בחלקים החשובים של מה שפעם הייתה סוריה.
הדילמה שלו התחדדה בשבוע האחרון כשארגון ג'בהת א־נוסרה הכריז על התנתקות מאל־קאעידה ושינה את שמו לג'בהת פתח א־שאם. ברור שהמהלך נועד להרחיק את אנשי א־נוסרה מדאע"ש ולחסוך מהם את התקיפות האמריקאיות, אבל יש פה מהלך שהוא יותר ממיתוג מחדש.
פתח א־שאם הפך להיות הכוח המשמעותי ביותר בין הכוחות המתנגדים לאסד בסוריה: הוא שולט בצפון־מערב המדינה, באזור הגבול עם לבנון ובחלקים מרמת הגולן. המנהיג שלו, אבו מוחמד אל־ג'ולאני, שואף להפוך אותו לארגון הגג של האופוזיציה הסורית, ולארגון הדגל של מה שתמימים במערב מכנים "אסלאמיסטים מתונים". בפשטות, ההבדל בינם לבין דאע"ש, לטענתם, הוא שהם לא עורפים ראשים בשביל הכיף, אלא רק מסיבה טובה.
אבל בשנות השכנות שכבר צברנו עם אנשי א־נוסרה בגולן, למדנו שמדובר בארגון רציונלי. הם לא מתאבדים, לא מענים את האוכלוסייה שמתגוררת בשטחם (אם היא סונית כמובן) ומוכנים לשתף פעולה עם גורמים מערביים.
את הטריטוריה שהייתה פעם סוריה אפשר היום לחלק בין ארבעה גורמי כוח מרכזיים: אסד, דאע"ש, הכורדים ופתח א־שאם. דאע"ש יוכרע בסופו של דבר ויסולק מסוריה. ישראל חייבת לוודא שהמהלך הזה לא יסתיים בהקמת מדינת חסות איראנית בחלקה המערבי של סוריה ובגבול המשותף איתנו.
אם נתעלם לרגע מהטרגדיה האנושית האיומה שמתחוללת בסוריה, האינטרס הישראלי הקר הוא שהמלחמה שם לא תסתיים בקרוב. בינתיים טוב עושה ישראל שהיא ממשיכה להרחיק את ידיה מסוריה ולא מתערבת במלחמה שם, אבל הרגע שבו ניאלץ לבחור צד הולך ומתקרב.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10