חמש מחמש. זהו מאזן הכישלונות של הספורטאים שלנו ביום הראשון של ריו 2016. ייאמר מיד, הציפיות היו רק לשיאים אישיים, לא יותר. בשום מקרה לא איימה ישראל על טבלת השיאים ב־28 הענפים.



זה התחיל בשירה ראשוני, ג'ודוקא במשקל עד 48 ק"ג. הציפיות ממנה היו לעבור סיבוב, היא מדורגת 20 בעולם, יריבתה האוקראינית 15. הן נפגשו בעבר פעמיים, כל אחת השיגה ניצחון. ציפייה מציאותית, נכון? אז שירה התקוטטה מעט עם יריבתה שגבוהה ממנה ב־20 ס"מ. כאשר הייתה על הקרקע, ניסתה לצאת מתפיסה ונגעה ברגל של יריבתה. מאז 2010, חוקת הג'ודו אינה מתירה תפיסות ברגליים, כדי לנטרל יתרונות של הרוסים והיפנים ששולטים במקצוע הסמבו. אז זה נגמר מהר, שירה כבר בדרך הביתה. היא הייתה כנה ומדהימה בהסבר על ההפסד. שני הרשקו, מאמנה, היה עדיין שטוף אדרנלין ודיבר קצת לא לעניין. חבל, אבל זה מה שיש. הצעירה בת ה־25 עדיין בשפיץ העולמי, לא כולם יכולים לנצח, שירה כבר יודעת.



זה המשיך עם המתעמל אלכס שטילוב – ספורטאי שהוא ענף שלם. אין כאן התעמלות מכשירים, וגם לא תהיה אחרי פרישתו. מדליית הארד שלו באליפות אירופה בקרקע הכניסה כאן את הציבור לאשליה שהוא שוב יגיע לגמר, כמו בבייג'ינג ובלונדון, אבל הוא לא בכושר אמיתי. לצפות בפניו, ממתין לניקוד על מקצועות המתח והקרקע, היה סוג של טרגדיה. לא כך הוא רצה לסיים את הקריירה. השאלה בעניינו היא אם הספורט הישראלי יידע להפיק ממנו את המרב בהדרכה מנטלית ובאיתור ילדים במזרח אירופה שמוכנים לעשות קריירה דווקא בארץ המובטחת של מירי רגב.



הלאה. גל נבו, גם הוא בן 29, זינק ל־400 מ' מ.א וקבע זמן שנמוך ביותר מארבע שניות משיאו האישי. בבריכה זה שקול לנצח. מאמנו סיפר שהכל בהתאם לתוכנית - הוא יהיה טוב יותר במשחה לחצי המרחק. בעזרת השם יתברך.




רוצים אינסטנט? זה לא עובד ככה



עמית עברי ניצחה את המקצה שלה ב־100 מ' פרפר, אבל בזמן שלא אפשר לה עלייה לחצי הגמר. הזמן שלה היה נחות משיאה האישי. הבטיחו לנו שזה היה ניסיון, בהמשך התחרויות היא תהיה יותר טובה. אינשאללה. נבחרת השליחות סיימה כצפוי אחרונה, וגם ללא שיא לאומי. אבל העיקר ההשתתפות, לא?


אז זה היה היום הראשון, וזה נראה רע. אולי היום יהיה שינוי, אולי לא. אבל אנחנו, הציבור באומת הסטארט-אפ, לא יכול להגיע אחת לארבע שנים, להיצמד למסך בתחרויות ולבכות את מר גורלנו. אין לנו כאן ספורט איכותי במאסה, מה שאנחנו רואים זה את הקצפת. יש לנו כאן 40 שחיינים באליפות ישראל - זה פחות מקבוצה שמייצגת מכללה סוג ג' בארה"ב. ויש להם שם מעל 350 מכללות כאלה. כאן רוצים הכול אינסטנט. זה לא עובד, כי זה נס.



אם יעקב טומרקין יגיע לגמר ב־200 מ' גב, זה בגלל הכישרון הנדיר שלו – אף שהוא גדל במדינה שיש בה בריכה תחרותית אחת! אם מישהו משתומם מדוע האוסטרלים דגיגים כאלה, שיידע שרק בסידני יש 72 בריכות תחרותיות לשימוש הציבור. והם לא אומת הסטארט-אפ.



שלשום התקיים טקס הפתיחה. היה די "עולב". מופע אור קולי, כי זה הכי זול, קצת "פארקור", ג'יזל כי היא סופר-מודל, וזהו. כל הקשר של ג'יזל לספורט מתבטא בזה שהיא עושה נעים לקווטרבק האגדי טום בריידי. היא גם לא גרה בברזיל. אבל זה מה שהיה להם להציג. בנוסף, הגיע הזמן לבטל את מצעד המשלחות. העונש הזה של שלוש שעות אחרי תלת־אופן פוגע בספורטאים ועובד רק לגופי השידור. אם מייקל פלפס מזנק בבוקר לבריכה, הוא לא צריך לעמוד שלוש שעות על הרגליים ולאכול כריך מחמגשית. אז הוא קיבל טיפול VIP, והאמריקאים דאגו להעמיס אותו מיד אחרי הצעידה המטופשת.



אבל מי ידאג לנו, לצופים, שפשוט לא עומדים בסיוט הזה? אולי אלכס גלעדי יבין אותנו.