ראש הממשלה בנימין נתניהו עושה סיבוב. הוא בסבב הופעות. הקהל: כלי תקשורת נבחרים, עורכים, כתבים, בכירי הנהלה. הסגנון: תיאטרונטו. הופעת יחיד. השואו של ביבי. המטרה: הצגת האמת, חשיפת הישגים והצגת כשלי התקשורת.
כמשתתף באחד המפגשים האלה, שנחשף בידי עיתונאים אחרים, לא אחשוף בעצמי פרטים מתוך השיחה - שהייתה ועודנה לא לפרסום. אבל משום שמדובר במהלך המוני, לא אינטימי, בצעד מתוכנן שיש מאחוריו רעיון סדור, אנסה לנתח מה מוביל את ראש הממשלה לייחד שעות ארוכות לתקשורת בפורמט שאינו חושף אותו לקהל הרחב, כלומר לכם, אזרחי ישראל.
ראש הממשלה רוצה הכרה. הוא מעוניין שיכתבו עליו ושיסקרו ויפרסמו אותו כמי שאחראי לשורת הישגים דרמטיים של מדינת ישראל. נתניהו כבר שנים בשלטון, אז הוא רוצה שהציבור סוף־סוף יכיר את העשייה שלו. הוא רוצה קרדיט. הוא מרגיש מקופח, רדוף, קורבן להתנהלות ציבורית ותקשורתית שמונעת מהציבור להכיר בערכו האמיתי. זה מה שמשגע אותו ומוביל אותו למרתון התדרוכים.
נתניהו רוצה שיספרו את ה"אמת": שהוא הציל את המשק הישראלי מקריסה, שהוא תכנן במשך שנים את המהלך הכלכלי, נדבך על גבי נדבך, שהוא הוביל מדיניות שהפכה את ישראל למה שהיא. שיש לו קו ביטחוני ברור, שיש לו עמדה מדינית סדורה, שיש לו אסטרטגיה. אבל אז ראש הממשלה קורא שהוא פחדן, הססן, זגזגן, שולף - ופשוט משתגע. איך ייתכן שכלי התקשורת בישראל עיוורים למה שהוא באמת? איך הם לא רואים את מה שהוא עשה - ומרמים את הציבור, לא מדווחים לו אמת?
העובדות מראות שמצבה של ישראל מצוין במדדים רבים: התוצר הלאומי הגולמי לנפש צומח מאז שנת 2000 ואף הוכפל; הביטחון הלאומי נשמר ולא נשקף איום קיומי ממדינות שהתפרקו באזור, אלא אם כן נשמעים למשנת נתניהו על הסכנה האיראנית; יש עלייה, יש פיתוח כלכלי, ישראל בדרך לעצמאות אנרגטית ופתרה את בעיית המים באמצעות התפלה. נתניהו רוצה שכל זה יהיה קשור בו. שלציבור יהיה ברור שאת זה הוא עשה. שהוא חתום על ההישגים האלה.
הבעיה של נתניהו היא במהות ובהתנהלות. במהות - חלק מהדברים האלה התרחשו רק בגלל מהלכים שאינם קשורים ישירות לישראל או למי שעומד בראשה. למשל סוגיית הביטחון: קריסת עיראק, מצרים וסוריה אינה קשורה למדיניות ישראלית מתוכננת. מצרים נחטפה בידי האחים המוסלמים ומורסי, ואחר כך בידי א־סיסי בהפיכה צבאית.
הקשר הטוב עם א־סיסי הוא יותר יוזמה של נשיא מצרים מאשר מהלך ישראלי. זו האמת. מצד שני, טוב שנתניהו מנהל קשר קרוב עם נשיא המדינה הערבית הגדולה ביותר, מחזק את השלום שעשה בגין ופותח פתח למהלכים גדולים באמת. סוריה התפרקה בלי שנגענו בה. היא הפכה לזירת לחימה פנים־ערבית, מוקד למאבק של סעודיה באיראן, של הטורקים בכורדים - בקיצור, כל האזור ואחותו.
גם נושא הגז לא היה פרי יוזמה ממשלתית סדורה. יצחק תשובה פשוט מצא אותו. ישראל עיכבה במשך שנים את המתווה וניהלה מו"מ בעייתי ומזגזג, כך שכולם יצאו לא מרוצים. הגז, בסופו של דבר, הוא בשורה מעולה, אבל את ההשלכות ההיסטוריות של פעולות הממשלה בנושא נוכל לבחון רק בעוד עשור או שניים. כך גם לגבי הסכם הגרעין עם איראן, שנתניהו החליט כי שווה ללכת נגד הממשל האמריקאי, גם במחיר של פגיעה בסיוע הביטחוני.
איפה הקרדיט?
נתניהו למעשה נתקל באותו התסכול שיש לכל מנהל בכיר או יזם או אפילו עיתונאי. אתה לא מקבל קרדיט בגין הפעולות השוטפות שלך. משלמים לך כדי שתבצע את העבודה הזו. כן תקבל כבוד על מה שאתה עושה מחוץ למה שנדרש ממך: סקופ מטלטל, כתבת הרחבה מחודדת, תחקיר שמשנה סדרי עולם. מנהל בחברת טבע לא זוכה להערכה על כך שהכל מתנהל כשורה, אלא על מיזוג מוצלח או על פיתוח תרופה שהחליט להסתכן ולהשקיע בה.
כך גם ראש הממשלה: ניהול המדינה הוא העבודה שלו. בשביל זה הוא נבחר. הוא לא זכאי לאזכור מיוחד על עבודה סבירה. יש, כמובן, מחלוקת בשאלה אם נתניהו הורס הכל, עושה את המינימום האפשרי או מנהל ברמה טובה. בקיצור, רוצה קרדיט? עשה משהו גדול באמת, לא רק לפנות התנחלויות ולהחזיר שטחים. בגין עשה שלום עם מצרים ואת מלחמת לבנון; רבין רקם את אוסלו; שרון בודד את ערפאת ויצא מעזה, ברק יצא מלבנון. אלה מהלכים גדולים, שאפשר לומר שהם הצלחה אדירה או כישלון נורא של ראשי ממשלות. בניית גדר בדרום וניהול מדיניות כלכלית הם בגדר התנהלות שוטפת.
וגם התנהלות ראש הממשלה משפיעה על כל העניין. כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. יתרה מזו, ערכים קובעים ברגליים. בדוגמה אישית. במעשים. ראש ממשלה שלא נותן קרדיט לשריו לא יכול לצפות שזה יהיה אחרת כלפיו. בזה אחר זה מספרים שרי ממשלות נתניהו איך הוא גונב מהם הישגים. הכל זה הוא. לו היה קצת יותר נדיב, לא היה כחלון עוזב את הליכוד. גם סער ויעלון. מתי לאחרונה שיבחת שר על פעולותיו? זו הדרך לקבל קרדיט - תן אותו בעצמך. הרי ברור שהצלחת השרים היא הצלחת ראש הממשלה.
זה בדיוק מה שקורה גם בתוך לשכת ראש הממשלה. רוחו של נתן אשל שורה בכל; דוד שרן נבגד אחרי שנתניהו הבטיח למנותו למזכיר ממשלה; ראש הסגל החדש יואב הורוביץ נמצא כבר בעימותים עם אותו שרן; והפנים התקשורתיות החדשות של נתניהו הן רן ברץ, מינוי שדחף הבן יאיר.
ד"ר ברץ, שערך את אתר "מידה" שמבקש לאזן את התקשורת השמאלנית, הוא שממליץ לנתניהו לא להתראיין ולדבר עם הציבור ישירות בסרטונים בפייסבוק. אותו ברץ של הפוסטים המעליבים כלפי הנשיא אובמה והנשיא ריבלין הוא היועץ החדש שדוחק את מקומם של כל השאר. נתניהו כל כך גאה במינוי הזה, שיצא לפועל למרות התנגדות נציבות שירות המדינה שהצביעה על כך שאין לו הכישורים הנדרשים להתמנות לראש מערך ההסברה. אז נתניהו מינה אותו לראש אגף ההזברה - העברת זובור את כלי התקשורת.
וגם כאן, נושא ההתנהלות. אתה לא רוצה להתראיין כי רן ברץ אמר? כי מותחים עליך ביקורת? כי לא מכבדים אותך? ומה איתך? טענת שכל אנשי התאגיד הם אנשי שמאל ושוברים שתיקה, כל התקשורת משקרת כי היא לא מספרת על הישגיך, אז איך אתה חושב שזה משפיע על העיתונאים? קנית עוד אמפתיה או יצרת מרירות?
לזה, אדוני ראש הממשלה, קוראים סביבת עבודה פוגענית. מונח שבוודאי מוכר לך מפסיקת בית הדין לעבודה. אתה אחראי לסביבת העבודה הזו - גם במעון שלך - אף על פי שלא אתה היית במוקד, גם בלשכה שלך, גם בממשלה שלך וגם במדינה שלך. אתה יודע לדבר ולהסביר, אבל בלי שינוי עמוק במהות ובהתנהלות, זה לא יעזור.
הכותב הוא הכתב והפרשן המדיני של חדשות ערוץ 2