דז'ה וו. לי קורזיץ, אלופת עולם שלוש פעמים בגלישת רוח, בכתה באולפן; מעיין דוידוביץ', שחסתה בצלה של קורזיץ עד האולימפיאדה הנוכחית, בכתה על הגלשן במימי מפרץ גואנברה.
בלונדון 2012 זינקה קורזיץ לשיוט המדליות עם סיכוי גדול להביא מדליית כסף. אתמול זינקה דוידוביץ', בפיגור של חמש נקודות ממדליית הזהב. ניצחון בשיוט והיא אלופה אולימפית, או לפחות סגנית. אבל זה נגמר בבכי. כרגיל - בגלל הרוח. הרוח הזו לא אוהבת את הגולשות שלנו, היא אהבה גולשות נוכריות, ועוד ביום קדוש לעם היהודי, שאוסר שנאת חינם. אז בשביל מה צמו כאן בדיוק?
אחת לארבע שנים נצמד הציבור למסכי הטלוויזיה ומתוודע לביטויים כגון סוול, שתיל, קדמית, דבוקה, מלאה, בטן, מצוף, צופר ימי, דגל, קיצור ועוד. בריו עוד הפריע הר הסוכר לזרימה חזקה ויציבה של הרוח. אז למה לא דאגנו שיזיזו את אתר התחרות? את זה נשאל אחרי שנסיים לבכות.
חבל לי על מעיין, היא באמת ספורטאית גדולה שחיה אך ורק את הגלישה. אבל היו עוד תשע מתמודדות בשיוט הגמר, שקל להניח שהן בדיוק כמוה. שלוש מהן גם הגיעו לפודיום. על אף שהרבה חושבים שאנחנו מעצמת גלישה בזכות שלוש מדליות אולימפיות ועוד שלל תארים עולמיים בכל הגילאים, אנחנו ממש לא. יש כאן 700-800 גולשים שמשתתפים בתחרויות, כולל 6-8 בוגרים ובוגרות. יש הרבה צעירים שאין להם אופק אחרי גיל נוער והם בוחרים בשירות קרבי איכותי.
באיגוד השיט יש כמובן הרבה פוליטיקה, אבל לא כל כך הרבה עשייה. במדינה ששוכנת לחוף ימים, עם רצועת חוף של 207 ק"מ בים התיכון ועוד 14 ק"מ בים סוף, הייתה צריכה להיות כאן עתודה של שייטים וגולשים. אבל אין. יש נבחרת נוער, אין קדטים, ועל כל העתודה הזו יש מאמן ברבע משרה. אולי 2,000 שקל בחודש.
אז גם אם הייתה מדליה היא הייתה רק של מעיין, אבל לא היה ביכולת המדליה לחפות על הכשל המתמשך. בתנאים הטופוגרפיים שלנו, עם האקלים במזה"ת, שיט בכלל וגלישה בפרט היו חייבים להיות פרויקט לאומי, בכל 11 הדגמים שמשתתפים במשחקים האולימפיים. אבל לנו הרי יש רק לאום. כבר אירחנו כאן אליפויות עולם בשיט מפרשיות וגלישה, אבל התשתית האנושית לא התרוממה. עכשיו רוב השוהים במים חולמים על היום שה"סאפ" יגיע למשחקים האולימפיים. והוא יגיע, הוא מצטלם מצוין, נשים בביקיני, גברים שריריים ושזופים, ובאיגוד השיט העולמי כבר חולמים לשלב במשחקי האקסטרים את המקצוע החדש שאהוב כל כך על הצעירים.
השינוי היחיד שמדליה הייתה עושה היה אושר ופיצוי למעיין על ההשקעה העצומה בארבע השנים האחרונות. זהו. כשיסתיימו המשחקים, אף אחד כבר לא יזכור את הביטויים ששמע אתמול בשידור, שלווה בשלושה מומחי גלישה עם שם עולמי, שחוו את החוויה האולימפית. לא ראיתי, אבל אני מניח שהיו גם כמה עסקנים על החוף. אם מעיין הייתה משיגה מדליה, היינו קובעים שיא חדש של שלוש מדליות באולימפיאדה, ואפשר היה למכור לציבור את הבלוף שאנחנו מעצמה אולימפית. אנחנו לא. אנחנו מדינה עם מספר מצומצם של ספורטאים בשפיץ העולמי, עם הוכחות להצטיינותם, וכל זאת בניגוד לתשתיות האנושיות והכלכליות הדלות עד כדי דמעות, שהשקיעו כל ממשלות ישראל בפיתוח הספורט האולימפי.
עוד שבוע מסתיימים המשחקים ונחזור לבינוניות של הספורט המקומי. אם יהיה ענף אחד שיפיק את הלקחים הנכונים כמו איגוד הג'ודו אחרי לונדון 2012 – זו תהיה המדליה החשובה מכולן. כי לעת עתה המדליות הן תוצאה של שני ספורטאים וקומץ אנשי מקצוע. לא בגלל הרוח, בגלל האמונה בעבודה קשה.