התפרצות של הר געש, השתוקקות של געגוע למשהו שבכלל שכחתי שקיים, כמיהה ארוטית מענגת- זו הייתה תחושתי כשאני וחברתי הטובה החלטנו לסגור כרטיסים לחופשת מפנקת ביוון. הכול קרה לי בחיים כמו קרוסלה מסתובבת במהירות שלא שלטתי עליה. הרי חמש שנים לא יצאתי לחופש, לא נסעתי לחו"ל. למרות שמדובר בטיול מסוג אחר, כשהגעתי לנתב"ג חשתי כמו בתולת טיולים, ופעפוע של לבה הציף את גופי, כאילו שאני במסע של אחרי הצבא.
אחד הדברים הראשונים שאמרתי לחברתי למסע היה (בקפיצות וצווחות בדציבלים מחרישי אוזניים): "ענבלי, קניתי קונדומים. איזה כיף. אנו כל כך הולכות להשתולל".
הסקס שישדרג את יחסי ישראל - יוון
ענבלי גילגלה את עיניה וחיברה אותי למציאות: "את תעשי מה שאת רוצה, אני יוצאת לחפש אחר שלווה". ואני השלמתי "אני הולכת לתור אחר גברים עטופים בסופלקי". חייכתי. לא ידעתי עדיין עד כמה אני הולכת לטעות. חשבתי שאני כזאת מבינה עניין, בוגרת, זורמת ו"חיים רק פעם אחת". הרי זה מתבקש שבחופשה שמורכבת ממעבר ממצב מאוזן ל"בטן - גב" לתת ביטוי ל"דוגי סטייל" ולגמישות יתר המפרקית שהתברכתי בה ומינפתי אותה בהצלחה בחדרי חדרים. הרי מה אם לא הרמוניה מינית יכול להביא לשדרוג היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ליוון?
נחתנו בכרתים. מלון חמישה כוכבים דה לוקס. ארוחות מפנקות. היום מתחיל ברגוע עם בריזר/שמפניה/קוקטייל. חדר כושר. מסיבות מטורפות בערבים. מסיבות בריכה בצהרי היום. וגולת הכותרת - גברים שווים במיוחד, חתיכים ברמות כואבות. אז מי אמרה אני ולא קיבלה? יוונים, גרמנים, איטלקים, סלובקים. ממש התגשמות הפנטזיה שחיכיתי לה זמן רב. לא מצליחות לזוז כמה צעדים בלי שפונים אלינו, מחמיאים לנו, מושיטים לנו ורד, מושיטים לנו יד ללחיצה וכבר מוכנים לעשות "עלייה" כדי לבוא איתנו בברית הנישואים. בברית הזיונים.
רוצה לפרוק כל עול?
שוק הבשר הזה היה החמיא לנו וליטף לי את האגו בצורה שלא הכרתי מעולם. לא הפסקתי לחייך ולהודות ולעתים אף למספר שניות - התחלתי להאמין שאני יפה. מה ששנים של טיפולים פסיכולוגים לא הצליחו לעשות, חופשה של חמישה ימים כן הצליחה. אך ככל שהתרחקתי מהגברים שניסו להתקרב, הבנתי שאני רוצה את קרבתו של מישהו שהשארתי בארץ. הגברים המהממים שניסו לגעת ולדעת, גרמו לי לריחוק ואף לבחילה קלה. קשה להסביר, אבל הרגשתי טהורה בהיותי "בתולה" בראשי. הבנתי שאני רוצה דבר אחד והוא שאינני רוצה דבר, מלבד ההוא. האנונימי, האל היווני הציוני שלי. ובעודי בגן עדן, השתוקקתי אליו כטעם של המושג והבלתי מושג בו זמנית, כציזיקי ערב לחיך, שמגיע עם צנימים שנאפו עכשיו בתנור לבנים יווני ולצדם אוזו המקרר את הגוף - ההרקולס המיוחד שלי. שאם אודה על האמת - אינני יודעת עדיין אם הוא אכן שלי, אבל הוא מספיק שלי כדי שאחמוד בו, אסתכל על תמונותיו ואקרא את הודעותינו הלוך ושוב בעודי משתזפת בשמש.
לא הבנתי כיצד אני נמצאת בחופשת הרווקות הראשונה שלי, בה אני אמורה כביכול לפרוק כל עול, ואני רק רוצה חיבוק חם ונשיקה ארוטית בעורף מההוא שנשאר בארץ. הוא לוקח את קרני השמש ומגיש לי אותן בעטיפה מבודדת על מנת שלא אשרף, הוא לא מפסיק להחמיא לי בניואנסים הקטנים וקולט אותי בלי שאני מדברת, וזאת כשאנחנו בקושי מכירים. ממספר שיחות ופגישות קצרות, זה מרגיש כאילו הוא ההשגחה העליונה שלי, עם כל היופי המתעתע הזה והגוף הבנוי לתלפיות.
אז דווקא כשחשבתי שאני רוצה לפרוק כל עול - הגיע האחד שחיבר לי מספר חלקים לא מבוטלים של פאזל במוח, פיזר את העננים שבישרו את בוא החורף והביא לי את האביב לנפש, על שלל גווניו. הוא לימד אותי שיש שילובים של צבעים חדשים שמעולם לא התנסיתי בהם, והציע לי לטעום טעמים ולהריח ריחות, שחשבתי שקיימים רק באגדות. כן כן, הוא הזיז את הגבינה היוונית שלי ביג טיים. זה מדהים שהאושר נמצא כל כך קרוב דווקא כשאנו מחפשים אותו כל כך רחוק. שאלוהים יעזור לי. אני מתאהבת.