שר האנרגיה יובל שטייניץ ומשרדו מוטרדים מאוד מהתחושה בציבור שמחיר הגז הטבעי בישראל גבוה יחסית למקובל בעולם. יש מקום לדאגה: בעוד מחירי האנרגיה צונחים בשוקי העולם, עולים מחירי הגז לחברת החשמל, ובאמצעותה לכל משקי הבית, בגלל ניהול שערורייתי של רשות החשמל, בגלגולה הקודם. את ההתחייבויות בהסכמים ארוכי הטווח של חברת החשמל קשה להשיב. אבל דוחות שפרסמה חברה ממשלתית קטנה שופכים אור על מרכיב נוסף בעלות הגז הגבוהה בישראל. עלות שאין לה קשר לשותפויות הגז ולמתווה.
החברה הממשלתית "נתיבי הגז הטבעי לישראל" ("נתגז") עוסקת זה 12 שנה בחיבור המדינה לרשת הגז הטבעי. זו החברה היחידה שקיבלה זיכיון להקים את צנרת הגז בין המאגרים הימיים באשדוד לשערי החברות לייצור החשמל והמפעלים הצורכים את הגז. הדוחות הכספיים שפרסמה השבוע נתגז מצביעים על רווחיות מדהימה, שבוודאי אינה דומה לרווחיות החברות הממשלתיות הכושלות ברובן, אבל גם חברות עסקיות יעילות ורווחיות יכולות לקנא בחברה הממשלתית הצנועה.
הרווח הנקי של נתגז זינק ברבעון השני של השנה ב־63% והסתכם ב־19.1 מיליון שקל. הרווח התפעולי והרווח הגולמי של החברה היוו במחצית הראשונה של השנה מחצית מסך הכנסותיה. במונחים שנתיים מציגה נתגז רווח של כ־260 מיליון שקל מתוך הכנסות של כ־530 מיליון שקל. בפעם האחרונה שבה חברה גדולה במשק הציגה שיעורי רווח מדהימים כאלה הייתה זו בזק, שהואשמה כמציגה רווח חריג בזכות מעמדה המונופוליסטי בשוק. לשם השוואה: חברה עסקית המציגה רווח תפעולי של 20%־30% מסך הכנסותיה נחשבת לחברה רווחית מאוד.
הרווח הנקי של נתגז גבוה מאוד, אם כי הוא נפגע מהוצאות מימון מוגזמות של כ־100 מיליון שקל בשנה: נתגז גייסה בהלוואות מהציבור סכום עתק של 4 מיליארד שקל, הרבה מעבר לסכום שהייתה זקוקה לו לפעילותה השוטפת. מקור הטעות היה בהנחה שלאחר גילוי אוצרות הגז, תפעל לפיתוח משק הגז ולהסבת מפעלים לשימוש בגז. בפועל הייתה הפעילות בענף משותקת עד לפני כשנה.
כתוצאה מכך יושבת החברה על הר מזומנים אדיר, שרק מקצתו נדרש לפעילותה, אבל היא משלמת עליו ריבית שנתית של כ־4% בתוספת הצמדה.
המחיר שגובה נתגז מלקוחותיה מורכב ממחיר ההתקנה של חיבור המפעל לרשת, סכום נוסף בהתאם לכמות הגז שאותה התחייב המפעל לרכוש, ותשלום שוטף על פי הצריכה בפועל. בסך הכל מהווה התשלום לנתגז כ־5% בממוצע ממחיר הגז ללקוח.
ניתן היה לצפות שרשות הגז, הקובעת את מחירי החברה, תכתיב מחירים המבטיחים למונופול רווחיות סבירה, אבל לא חריגה. את המחיר המופרז משלמים בסופו של דבר כולנו, באמצעות החשמל והמוצרים שאנו קונים.
משרד האנרגיה ורשות הגז יכולים לפעול כדי לצמצם בשיעור ניכר את תעריפי נתגז, באופן שיאפשר לה להמשיך לספק שירות סביר לצרכנים ואף להרוויח כנדרש. הם יכולים לעשות זאת על ידי הפחתת התעריפים, או על ידי הכנסת תחרות לענף הולכת הגז. בניגוד לחברות תשתית מונופוליסטיות, נתגז אינה הבעלים של רשת הגז. התשתיות שבידי החברה שייכות למדינה. לכן יכולה כל חברה שתקבל את אישור המדינה לחבר צרכנים לרשת הגז, ואף לספק גז באמצעות הרשת השייכת למדינה.
במשרד האנרגיה אומרים בתגובה כי הרווחיות הגבוהה של נתגז מסייעת לה בגיוס הון בשוק הפרטי, ולמימון פעילותה ללא הזדקקות לתמיכה ממשלתית. המשרד ניסה בעבר להציע ליזמים פרטיים להתחרות בנתגז בתחום חיבור הלקוחות, אולם היענות היזמים הפרטיים הייתה נמוכה. בתחום תפעול רשת הגז, טוענים במשרד, נתגז היא מונופול טבעי, שכן לא ניתן לחלק את מערכות דחיסת הגז והולכתו בין מפעילים שונים.
להטמין את הארנונה
הארנונה שאנחנו משלמים גבוהה על פי כל קנה מידה. ואם תשאלו את ראש העירייה שלכם, חלק משמעותי ממנה פשוט יורד לטמיון. 770 מיליון שקל, כ־8% מהסכום, פשוט נעלמים ל"קרן הניקיון". קופת מזומנים ענקית המנוהלת על ידי המשרד להגנת הסביבה והצטברו בה כבר 1.5 מיליארד שקל. למעלה מ־700 מיליון שקל זורמים לקרן מדי שנה בשנה. על פי מרכז השלטון המקומי, הוציא המשרד להגנת הסביבה רק כאחוז מהכספים למטרות שלהן נועדה הקרן: הקטנת הזיהום שיוצרת האשפה העירונית ומחזור של לפחות מחצית הפסולת.
המקור העיקרי של כספי הקרן הוא "היטל ההטמנה", סכום שהוטל על העיריות לשלם על כל טונה אשפה שנקברה במזבלות ("מטמנות"). הרעיון היה שההיטל ימריץ את הרשויות המקומיות להפריד אשפה ולצמצם ככל האפשר את זיהום הקרקע שנגרם כתוצאה מההטמנה. הסכומים שיצטברו בקרן יושקעו, באמצעות המשרד להגנת הסביבה, במערכות ובמתקנים למחזור, שיסייעו לצמצם את כמויות האשפה והזיהום הסביבתי.
החלק הראשון של התוכנית בוצע ביעילות: הארנונה שאנחנו משלמים זינקה לשיאים אולימפיים, ו־3 מיליארד שקל נבלעו ב"קרן הניקיון". החלק השני - שימוש בכספים לטיפול באשפה, הסתיים בכישלון חרוץ. "היטל ההטמנה" לא השפיע כמעט על היקף האשפה הנקברת מדי יום ומזהמת את הקרקע.
במשרד האוצר הבחינו בקופת המזומנים העומדת ללא שימוש וכבר החלו במשיכת הכספים כ"הלוואה" - תרגיל פיננסי שבמהלכו מועברים כספי ציבור למטרות עלומות שלא יועדו להן. גם הרשויות הבחינו במחדל ועתרו לבג"ץ לחייב את המדינה להפסיק לגבות את ההיטל שהתגלה ככלי ריק. "אם לא יימצא במהירות שימוש לכסף, האוצר יעקוץ אותו", מזהיר נאור ירושלמי, יועץ לקשרי ציבור וסביבה ויו"ר ועידת קלינטק שתתקיים בשבוע הבא. "יוזמות הטיפול באשפה נכשלו בין היתר בגלל חוסר שיתוף פעולה בין הגורמים המעורבים. צריך להקים שולחן עגול להידברות ושיתוף פעולה בין הרשויות המקומיות, מינהל מקרקעי ישראל ומשרדי הממשלה המעורבים".
מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, יצחק דנציגר, אמר לי השבוע שנתוני הניצול של הקרן מעודכנים לשנה שעברה. דנציגר, שנכנס לתפקידו לפני שנה בדיוק, החליט לנצל את כספי קרן הניקיון למטרות שלהן נועדה. "עד עכשיו ייעדנו כבר את רוב כספי הקרן, 830 מיליון שקל, לקידום תשתיות המחזור ברשויות המקומיות", אומר דנציגר. "העדיפות הראשונה היא לרשויות עניות, שבהן בעיית האשפה דחופה יותר. כמו כן, הוצאנו התחייבויות לתשלום בסך 420 מיליון שקל. ההשקעה היא במערכי איסוף הפסולת, והקמה של אגני פסולת אזוריים.
"הבעיה העיקרית היא בהקמת מפעלים למחזור ולהפרדה. הפער בין התוכניות והביצוע כאן גדול מאוד. בעבר סמכו על יזמים שיקימו את המתקנים, וזה לא כל כך עבד. החלטנו לקחת אחריות ולסייע באופן פעיל להשגת הקרקע הדרושה להקמת המתקנים ולהתנעת המערכות. זה לוקח זמן ולא יקרה מהיום למחר".