יאיר לפיד רוצה להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל וזה בסדר גמור. יש לו "לוק" של ראש ממשלה, וזה כנראה מספיק בעיני הרבה מאוד אנשים. שירותו הצבאי לא היה משהו, אבל הכללים הדמוקרטיים אינם אוסרים על מי שהיה בסך הכל כתב צבאי לרצות את מה שרמטכ"לים לשעבר רוצים.


גם העובדה שאין לו השכלה פורמלית כלשהי איננה צריכה להפריע לו. עובדה היא שאוניברסיטת בר-אילן ביקשה להעניק לו תואר "דוקטור" בלי להתייחס לכך שאפילו תעודת בגרות אינה מצויה באמתחתו.



גם העובדה שבחר בזמנו בתפקיד שר האוצר, בלי שהייתה לו הכשרה ראויה, לא אמורה להפריע לאיש. כמגיש ותיק בטלוויזיה המכיר את כללי המשחק הקואליציוני. 'ברית האחים' בינו לבין בנט, גרמה למי שהרכיב אז את הקואליציה להעניק לו את האפשרות לפגוע בעשרות אלפי זוגות צעירים. גם מניפולציות אידאולוגיות מן העת האחרונה לא היו מן הסתם, מכשול בדרכו לעבר המספר הבלתי נתפס של 24 מנדטים (עפ"י סקרי דעת קהל).



ובכל זאת, לטעמי, מי שאין מאחוריו מפלגה של ממש, עם מוסדות נבחרים ועם חברים שהתפקדו ושילמו דמי חבר כדי להיות זכאים לבחור למוסדות של המפלגה ולהיבחר אליהם, לא יכול להעמיד את עצמו לבחירה לתפקיד הבכיר ביותר במערכת השלטון. אם יאיר לפיד יגיע לכנסת הבאה עם כ-20 וכמה מנדטים, יהיה אפשר לומר עליו שאין כל הבדל בינו לבין המפלגות החרדיות, שאף שם אין כל אפשרות להתמודד על תפקיד במפלגה, מכיוון שאין שם 'מפלגות'. יש קבוצות של רבנים שבוחרות במועמדים לכנסת ובכך תם ה'הליך' הדמוקרטי.




פחות ממחצית חברי הכנסת נבחרים באופן דמוקרטי




אני מניח שניסיונו המר של אביו, יוסף לפיד, שהקים מפלגה לתפארת על כנפי השנאה למגזר החרדי שהיו בה בשיאה 15 חברי כנסת, הוא שגרם ליאיר לנהוג כאחרון הדיקטטורים. אולם בעידן המודרני אין דבר כזה. לא בארצות הברית ולא באנגליה, לא בצרפת ולא בשום מקום אחר, להוציא את צפון קוריאה ואת איראן, כמובן, אין לראש הרשות המבצעת סמכות לבחור לעצמו את נציגיו בגוף המחוקק. נשיא ארצות הברית נבחר אישית, אולם יתר חברי הקונגרס נבחרים איש-איש על פי כישוריו האישיים במחוזות הבחירה שלהם. כך זה באנגליה וכך זה בכל מקום אחר בעולם. רק ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" זה לא כך. כמו יאיר לפיד, יש עוד כמה ברוני מפלגות, ובסך הכול אנחנו מקבלים כנסת שפחות ממחצית חבריה נבחרים בדרך דמוקרטית. זה רע והופך את מערכות השלטון במקומותינו לפארסה אחת גדולה.



אנחנו, האזרחים, מרגישים ביום הבחירות די מרומים. בוחרים בבלורית המתנפנפת של יאיר לפיד או בבטן השמנמנה של ליברמן, ומקבלים שובל של טיפוסים שאיננו יודעים עליהם כמעט כלום. לא כמה דירות הם מסתירים בעליית הגג מפני עיניו הבולשות של משה כחלון, ולא את הצהרות ההון שלהם. לאחרונה ראינו שכמה דמויות ידועות נכשלו בתחקיר עיתונאי פשוט כאשר ביקשו להיבחר לתפקיד ממלכתי בכיר.



בארצות הברית זה לא היה קורה. כל מועמד חשוף אישית לבדיקות צולבות שיורדות לפרטים האינטימיים ביותר. אבל רק אצלנו יש ראשי מפלגות דמה שחושבים שהם רשאים לגרור אחריהם שיירה של "נבחרים" בדרכם אל ראש הפירמידה.