ביום שלישי בערב עמדו בנו של שמעון פרס ומנהל בית החולים שיבא מול המצלמות והודיעו על אירוע מוחי קשה. ביום רביעי בבוקר, בשעות שבהן נכתב מאמר זה, מסרו רופאיו כי הוא כבר הגיב. לחץ יד.
שמעון פרס תלוי בין החיים והמוות.
מעולם לא נמניתי עם מעריציו ואוהביו. אבל דווקא בשעות הללו אני מבקש למצוא לו כפות זכות רבות. להכריע בהן את הדין. את הסך הכל.
כף ראשונה וגדושה היא תרומתו לביטחון ישראל. חלקו המרכזי בהקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה, בשנים שבהן פעל כיד ימינו של דוד בן-גוריון, כמנכ"ל משרד הביטחון, גם כשליחו האישי. ליכולתו לקשור קשרים דיפלומטיים ואישיים עם מנהיגי צרפת היה משקל מכריע בנכונותה של צרפת לסייע לישראל. אבל באותן שנים בן־גוריון היה הקברניט ופרס "רק" המבצע. החזון והמעוף היו של הקברניט, אך התהילה מגיעה גם לסוללי הדרך. וגם אם בשנותיו האחרונות דיבר לא פעם על כך שישראל צריכה להתפרק מכוחה זה - יבואו מעשיו המוקדמים ויכריעו את דבריו המאוחרים. יפה כוח המעשה מכוח הדיבור.
וגם בהסכמים הביטחוניים האחרים עם צרפת, אשר נתנו בידי צה"ל שריון ומטוסים רבים - היה לפרס חלק מכריע. ישראל שילמה במטבעות קשים. גם בכסף רב וגם בדם. חלקה של ישראל במבצע קדש - במקביל למבצע האנגלו-צרפתי הכושל לשוב ולהשתלט על תעלת סואץ, היה חלק מהמטבעות הללו. גם תרומתנו למלחמתה של צרפת באלג'יריה הייתה חלק. פרס היה השותף הבכיר בטוויית ההסכמים ובהוצאתם לפועל. ואם ההישגים הצבאיים של המבצע היו קצרי ימים, הרי המעמד המדיני החדש שרכשה לה ישראל באותם ימים - שותפה בקואליציה בינלאומית היוצאת למלחמה - האריך ימים יותר, עד למלחמת ששת הימים, והגדיר תקופת זוהר שלא חזרה מאז בממדים אלו. מאז - נלחמנו בעיקר לבד. עוד כף זכות.
מקטרגיו מן הימין יאמרו כי הסכמי אוסלו והאסון שהמיטו עלינו בגל דמים איום, יכריעו כל כף זכות. שתמונתו, מקבל פרס נובל לשלום עם רב המרצחים ערפאת, תיחרת לדיראון עולם בהיסטוריה שלנו. סנגוריו, גם מן הימין, יאמרו כי רק המשיך את המהלך של מנחם בגין בתוכנית האוטונומיה שלו, שבה הכיר בגין "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני". את קיר הברזל שלנו פרץ מנחם בגין. ופרס ורבין רק עברו בפרצה שהוא הבקיע.
****
אבל דווקא בשעות הללו אני מבקש להזכיר כי שמעון פרס, האיש של "כן ולא", לא היה רק בין מניחי היסודות להקמת מדינה פלסטינית. לפרס יש גם מניית יסוד במהלך שעשוי להתגלות כזה שהציל אותנו מהאסון הזה. מחלוקת הארץ. שמעון פרס הוא אחד מהתורמים החשובים ביותר למפעל ההתנחלות, ההתיישבות היהודית בגב ההר. ודווקא בשעה קריטית.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים הציג יגאל אלון את תוכניתו: התיישבות יהודית רצופה לאורך בקעת הירדן, ובהר חברון, בירושלים רבתי, תוך השארת שתי מובלעות ערביות בגב ההר - בשומרון וביהודה. משה דיין התנגד. תוכנית ההתיישבות והאחיזה הביטחונית של דיין גרסו דווקא המשך קשר טריטוריאלי בין ערביי יו"ש וממלכת ירדן. וסוג של "פשרה פונקציונלית", חלוקת סמכויות בלי חלוקת שטח עם הערבים ממערב לירדן. ממשלות אשכול, גולדה ורבין - אף שלא קיבלו מעולם באורח רשמי את תוכנית אלון - החלו לבצע אותה. עשרות יישובים הוקמו בבקעה, בצפון סיני וברמת הגולן.
פרס, מאנשי רפ"י של בן-גוריון, התנגד לאלון וצידד בעמדת דיין. כשהיה שר ביטחון בממשלת רבין הראשונה, נתגלעו במהרה חילוקי דעות מרים בינו ובין רבין. וכאשר עלו מתנחלי "גוש אמונים" לתחנת הרכבת בסבסטיה והתמידו בניסיונותיהם להיאחז בלב השומרון, הורה רבין להורידם בכוח, אך פרס תמך בהם בממשלה, והוא שכפה על רבין את "פשרת קדום". לראשונה אושרה התיישבות יהודית בגב ההר. זכות ראשונים נדירה. פרס נטע עץ ראשון גם בעפרה שהוקמה אז, והיה חלק מוועדת השרים להתיישבות שאישרה את רכישת אדמות אריאל, וההתנחלות בה. איש לא יצליח לקחת ממנו את מניות הבכורה שלו במפעל ההתנחלויות. אפילו לא הוא עצמו.
כן - ולא. אוסלו - וההיאחזות בגב ההר.
לבני המחנה שלי קל לדון את פרס לכף חובה בגלל אוסלו, בגלל נכונותו לוויתורים טריטוריאליים מפליגים על לב המולדת. אך בבית דינה של ההיסטוריה ייזכר תמיד כאחד מבעלי הזכות הגדולים ביותר בהתיישבות היהודית בכל רחבי הארץ. וגם אם בשנים שלאחר מכן התנגד להתיישבות נוספת, אין ספק כי בערוב ימיו ידע כי במו מעשה ידיו הוא עצמו סייע להכשלת תוכניתו המדינית. הבין כי הציונות המעשית, הביטחונית והנצית שלו הכשילה את המדינאות הפרגמטית שלו.
אך בין כך ובין כך - ציוני מובהק. ואין הדברים מובנים עוד מאליהם כפי שהיו לפני עשורים אחדים. השמאל הישראלי, שנולד במפלגות הציוניות הסוציאליסטיות, מתנדנד היום אל עבר הפוסט-ציונות. אחדים הרחיקו לכת אל האנטי-ציוניות. אך לא פרס. הוא היה ציוני גאה. חולם תעשייה גדולה, עתירת ידע, מרכזי מצוינות, מדינת ישראל איתנה תרבותית וכלכלית וצבאית. לא מתנצל גם כשאנו מכים מכות נאמנות באויבינו.
נכון: הוא חזה "מזרח תיכון חדש". וחזונו הפך להזיה. כי הערבים לא היססו לזרוק בפניו את חזונו זה ולומר לו, ולעולם כולו, כי אין הם רוצים בנו כחלק מהעולם החדש שלהם. והוא, אופטימי בלתי נלאה, לא חסך מפלי התלהבות מ"האביב הערבי". גם בו ראה פתח לתקווה. לדמוקרטיזציה, לעולם חדש יפה. גם במקרה הזה לא היססו הערבים להסביר לו ולעולם כולו כי אין להם כל עניין בניסיון המערבי לכפות עליהם קדמה ודמוקרטיה וערכים כלל אנושיים. הם הטביעו ומטביעים את כל המזרח התיכון בדם רב. אסלאמיזציה במקום דמוקרטיזציה. ואף אחד, אפילו לא פרס, לא הצליחו לשכנע אותם כי יש דרך טובה יותר.
אין לדעת איך תשפוט אותו ההיסטוריה. מה יכריע? מעשי בניין ארץ ישראל וההתיישבות היהודית בכל חלקיה - או תוכניותיו להקים מדינה פלסטינית בלב הארץ ולחלק אותה? שני הכוחות הללו התחרו גם בנפשו של פרס. כוונתו בשתי הדרכים הייתה אחת: טובת עם ישראל בארצו. רק הדרכים להשגת המטרה היו מסוכסכות בו, ממש כמו בציבור הישראלי כולו.