הוא בלי ספק איש נבון מאוד, יותר מרוב האנשים. אך בתחום התחזיות לא הצטיין עד כה, וספק אם יתחיל להצטיין דווקא עכשיו. על כן, כאשר אמר שלשום באו"ם שישראל "יודעת שהיא לא יכולה להמשיך להחזיק בהתנחלויות לתמיד", זו הייתה משאלת לב יותר מאשר קריאה מסודרת של המפה. כך, משום שלא בטוח שישראל יודעת. כך, משום שאין לדעת מה תוכל ומה לא תוכל. כך, משום ששאלת ה"תמיד" או ה"נצח" היא שאלה מורכבת. כבר כמעט 50 שנים עברו מאז כבשה ישראל את שטחי יהודה ושומרון, שמונה מתוכן בתקופת כהונתו של אובמה, והיא עוד שם.
אובמה לא נבחר להנהיג את העולם, הוא נבחר להנהיג את אמריקה. הוא גם לא נבחר כדי לשמש הפרשן של העולם, אבל מעת לעת עשה זאת בכל זאת בהתנדבות, כולל בנאומו שלשום. צפון קוריאה, אמר "צריכה לשאת בתוצאות" מעשיה. אם רוסיה תמשיך בתעלוליה, יהיו גבולותיה "פחות בטוחים". אובמה משקיף ומפרשן. גם עלינו, גם אותנו. הוא עודו מתחבט בשאלת המדיניות בזירה הישראלית בחודשים שנותרו לו – בעיקר בשבועות הקצרים שבין הבחירות בראשית נובמבר לבין השבעת יורשו או יורשתו בראשית השנה הבאה. מה יעשה יתברר רק לאחר היוודע התוצאות. אם היורשת תהיה קלינטון, הוא ירצה להתחשב גם בה, לא לסבך אותה לקראת תחילת כהונתה. אם היורש יהיה טראמפ, לא בטוח שתהיה משמעות למעשיו – מעשים שהנשיא הבא יוכל לבטלם באבחה מהירה.
ישראל רגילה להתייחס אל הנשיא האמריקאי, אל מה שהוא אומר, אל מה ששפת הגוף שלו משדרת, ברצינות תהומית. כאילו בכל ניע יד וניד ראש גלום פוטנציאל לשינוי דרמטי. כאשר אובמה נואם, הכותרות הראשיות ממהרות לצטט. הנה, הוא אמר “כיבוש”. הנה, הוא הסכים לפגוש את ראש הממשלה. הנה, הוא הפגין צינה, או חמימות. הנה, נופף באצבע, רקע ברגל. אלא שהנשיא אובמה לא הצדיק מעולם התייחסות חקרנית כל כך, בטח שלא בימי הדמדומים של כהונתו.
הוא לא הצדיק התייחסות כזאת לא משום שאינו אדם רציני. הוא ודאי רציני. בעיקר היה רציני ברצונו שלא להנהיג את העולם. לא להשקיע זיעה ומרץ, יצירתיות והון פוליטי בעיצוב אקטיבי של הזירה הבינלאומית. כן, הוא חושב שישראל צריכה לסיים את הכיבוש. אך מעולם לא חתר בעוצמה הנדרשת כדי לנסות - אם זה אפשרי בכלל - לממש מדיניות כזאת. הוא חושב שישראל צריכה לסגת מיהודה ושומרון, כמו שהוא חושב שרוסיה פעלה לא נכון כאשר פלשה לחצי האי קרים, וכמו שהוא חושב שצפון קוריאה "צריכה לשאת בתוצאות", וכמו שהוא חושב שהכלכלה הסינית יכולה לצמוח "רק עד גבול מסוים", וכמו שהוא חושב שיש אומות ש"יכולות לעשות יותר" למען הפליטים הסורים.
אז הוא חושב. אז הוא מנופף באצבעו, או מקמט את מצחו, או מישיר מבטו בחומרה. אז הוא נפגש עם ראש הממשלה - תמיד טוב שתהיה פגישה משלא תהיה. ואומר לו כך, ואומר לו אחרת. אז הוא ילך לאו"ם, כדי להעביר החלטה, או שלא ילך לאו"ם. אז הוא ישאיר "פרמטרים" על המדף המאובק של פרמטרים, או שלא ישאיר. וכמובן, לא צריך לזלזל בכל אלה. לא צריך להקל בהם ראש. אבל רצינות תהומית תהיה מוגזמת: מה שאובמה לא עשה בשמונה שנים הוא כבר לא יעשה. ומה שאמר, ועוד יאמר, פחות חשוב.