לפני כמה ימים פנה אלי ניצול שואה המתגורר כיום בכפר סבא. ראיתי את המספר המקועקע על זרועו. חזותו איננה מעידה עליו, אבל הוא מתקרב, כנראה, לגיל 90. הוא שהה במחנות ריכוז נאציים במשך כחמש שנים, מגיל 12 עד גיל 17, וב־1949 עלה ארצה. הוא עוד הספיק לשרת בצה"ל, כשם שעשו בשנים הבאות ארבעת בניו, נכדיו ונכדותיו.
אברהם לוי, זה שמו של האיש, העלה לימים את זיכרונותיו עלי ספר שנקרא THE MOON WAS MY WITNESS. את הגרסה העברית, "רק הירח היה עדי", קרא בזמנו גם נשיא המדינה שמעון פרס, והוא התרגש מאוד - ואף כתב על כך לאברהם לוי.
העברתי את סיפורו של אברהם לוי ליושב ראש ועדת הכספים משה גפני, שכן בימים האחרונים הוא הפך ל"משקיע" שבו משה כחלון מבקש להילחם כדי להגדיל, כביכול, את היצע הדירות. אברהם לוי רכש מגרש בכפר סבא לפני הרבה מאוד שנים מכספי הפיצויים שהוא קיבל מגרמניה. על המגרש נבנה בניין, וכך נותרו בידיו שלוש דירות. באחת מהן הוא מתגורר, ובעזרת שכר הדירה שהוא מקבל משתי הדירות האחרות הוא מממן את הוצאותיה המרובות של אשתו הסיעודית. עד לאחרונה הוא היה נושא אותה על כפיים בלילות כשהיא נזקקה לשירותים, אבל כיום אין הוא יכול לעשות זאת עוד. הוא שכר, אפוא, מטפלת סיעודית, על חשבונו, למשך כל שעות היממה. כעת הוא חושש שהקנס שיושת על "דירתו השלישית" יוריד אותו אל מתחת לקו העוני.
מדינת ישראל נושאת בנטל של החולים הסיעודיים רק באופן חלקי, ועיקר המעמסה הכספית נופלת על בני זוגם, אם הם חיים, עדיין, ועל ילדיהם ונכדיהם. המושג "צער גידול הורים" אינו רק שם של סדרה תיעודית. זה ביטוי למציאות קשה שעמה מתמודדים מאות אלפים.
אברהם לוי יודע מצוקה מה היא, ולכן הוא לא יניח לאשתו זה עשרות שנים להתבוסס במצוקותיה. לא זה מה שהוא למד במחנות ההשמדה. הוא יסייע לה עד לנשמת אפו האחרונה.
הצורך לסייע לזוגות צעירים לרכוש דירה לא יכול להפוך לחזות הכל. הוא בוודאי אינו משמש הצדקה לפגוע בכל אלה שהפכו ל"משקיעים" בעל כורחם מפני שהמדינה לא מתקצבת כראוי את זקנתם. מי שבחר להחזיק ב"דירה שלישית", בין מפני שירש אותה ובין מפני שרכש אותה כדי להבטיח את קיומו בכבוד לעת פרישתו, לא יכול להיות מטרה להתנכלותם של נערי האוצר. לא ייתכן שאברהם לוי, ומאות האלפים הנמצאים במצבו, יהפכו יום אחד ל"אויבי העם".
אני שומע את עוזריו של שר האוצר המבולבל מסבירים לציבור את תכלית מעשיהם, ובכל פעם מתעורר בי מחדש הרצון לנפץ את הארוגנטיות שלהם. הרעיונות שהם מעלים מעולם לא נשמעו מטומטמים יותר; אחד מהרעיונות היה למנוע מהשמאי הממשלתי הראשי, איש משרד המשפטים, לפרסם נתונים על מחירי הדיור, הסותרים את אלה של משרד האוצר, משום שהם "יבלבלו" את הציבור. שמעתי בעניין זה את אמיר לוי, הממונה על התקציבים, ולא האמנתי.
איני יודע באיזו מציאות האנשים האלה חיים, אבל בדבר אחד אני בטוח: כאשר הם יפרשו מן השירות הציבורי מובטחת להם משכורת עתק בחברה פרטית כמו גם פנסיה נאה. באותם ימים הם לא יזכרו את אברהם לוי ואת האלפים הרבים שנאנקים כמוהו כדי לסיים את חייהם בכבוד.