1. קיץ 1994. באוהל גדול בצבע ירוק בעיר קזבלנקה נפגש שמעון פרס עם 15 מנהיגי ערב, שישבו במעגל ובמרכז מלך מרוקו לבוש ג’לבייה לבנה וחובש כובע מרוקאי אדום, וסביבו ראשי מדינות ושרי חוץ מסעודיה, מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית, קטאר, אלג’יריה ועוד. חלקם חבושי כאפיות, ולצדם שר החוץ של ישראל. תמונה סוריאליסטית לכולם, מלבד שמעון פרס. האיש האופטימי ידע לממש את חלומותיו ותמיד העז לחלום בגדול. השיחה עסקה בשיתופי פעולה כלכליים באזור. המפגש התאפשר בעקבות הסכמי אוסלו עם הפלסטינים. הדרך נסללה לפיתוח יחסים אזוריים הודות לנכונות ישראלית לשים סוף לשליטה על עם אחר.
2. משרדו הצנוע של יאסר ערפאת בעזה 1994. שיחות שהפכו לשגרה, מלאות נימוס קורקטי, ותחילתה של הבנה הדרגתית. שיחה עם ערפאת הייתה בדרך כלל תענוג מפוקפק, אך פרס הבין ששלום עושים עם אויבים, וכי צריך סבלנות אין־קץ לשכנע מנהיגים חשדנים. פרס זכה לכבוד מצד מארחו, כי תמיד התייחס אליו מתוך שוויון, בין בני אדם ובין עמים. לפני הכל היה פרס איש של שלום.
3. הלווייתו של יצחק רבין במלון המלך דוד בירושלים בנובמבר 1995. פרס חש אובדן גדול של שותפו לתהליך השלום. העשייה המשותפת וההחלטות הקשות חיברו ביניהם. קלינטון הכריזמטי ניגש לפרס, ראש הממשלה בפועל, בפתח ישיבה בעניין תהליך השלום עם סוריה ואמר לו: "שמעון, מעתה אני השותף שלך" ועמד בדבריו. קלינטון ופרס היו חברים קרובים. הם דיברו אותה שפה אסטרטגית של בניית קואליציות באזור, ידעו לשמר את הברית האסטרטגית בין המדינות וידעו לשמור סוד. מה שדובר בארבע עיניים, נשאר בארבע עיניים.
4. בטרקלין מהודר בארמון האליזה ב־5891. ראש הממשלה שמעון פרס ונשיא צרפת פרנסואה מיטראן, עם חבורה מצומצמת של עוזרים, אוכלים צהריים לפי מיטב המסורת הצרפתית. הם נהנו זה מזה, מהברק האינטלקטואלי שכל אחד מהם הפגין. הם שוחחו על האקזיסטנציאליזם של ז’אן־פול סארטר, על קיום המדינה היהודית, על דוד בן־גוריון ועל פסוקי תנ"ך. פרס היה איש קוסמופוליטי שזכה להערכה אדירה בעולם. הוא ידע להקשיב, והעולם הקשיב לו.
5. בחדר ישיבת הממשלה ב־5891. ראש הממשלה שמעון פרס העביר בממשלה תוכנית כלכלית דרקונית להצלת המשק הישראלי שסבל מכמעט 1,000% אינפלציה. היו אינסוף הסתייגויות, בעיקר מצד שרון, אך פרס בישיבת התשה של כמעט 24 שעות רצופות גבר על שריו. הוא ידע לקבל החלטות קשות וליישם אותן לפרטי פרטים. הוא תמיד עבד סביב השעון, לא הייתה לו סבלנות לעצלנים, תמיד האמין שהוא משרת את עמו ולא להפך.
6. בחדר העבודה שלו בבית הנשיא ב־2014. פרס שוחח עמי, מודאג מאוד לגורל המדינה. מאחורי הקלעים הוא הוביל מאמצים למניעת תקיפה באיראן. האיש שיזם את הכור בדימונה ידע את מגבלות הכוח של ישראל. מעל לכל היה מודאג לגורל הדמוקרטיה הישראלית, ונשאר כך עד סוף ימיו.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה – מנהיגים צעירים"