האמת המרה על איימן עודה: כיצד נוצרה האשליה שמדובר במנהיג מתון?

"אתה, איימן עודה, היית התקווה הגדולה, הגשר לדו־קיום בין יהודים וערבים", הסביר לו דני קושמרו, "ונדמה שמי שהשתלטו עליך ועל המפלגה שלך הם זחאלקה וזועבי ובשארה". ח"כ עודה, באופן משכנע למדי, הסביר בתגובה שברמה האישית הוא מזדהה עם הכאב על מותו של פרס, אבל מהרגע שהאירוע לבש אופי של "אבל לאומי", על כל המשתמע מכך ומעלילות הביטחון שנקשרו בשמו, לא היה לו מקום שם. 

"אתה נשמע צודק אבל השאלה היא אם אתה גם חכם", לימד אותו ערד ניר. "מנהיגות אמיתית זו מנהיגות שמסתכלת קדימה", הסביר לו רוני דניאל, "היה לי יחס סימפטי אליך, אבל החמצתם הזדמנות גדולה להיות קצת בני אדם ביום הזה". אודי סגל תרם גם הוא את חלקו. קושמרו שלח את ראש הרשימה המשותפת לשאול את עצמו שוב אם קו המחשבה שלו "מוביל לדו־קיום בין העמים". רינה מצליח ניסתה לשכנע את עודה שהוא אחד משלנו, ואם לא היה לו על הראש במפלגה גם את הקיצוניים של בל"ד, הוא בטח היה מגיע להלוויה כמו ענק. 

הרוח הכללית שנשבה באולפן שידרה "איימן, לא מתאימה לך ההתנהגות הזו. אתה איש מתון הרבה יותר מאיך שאתה מציג את עצמך". 

וכאן טמון הסיפור. איימן עודה לא היה מתון אף פעם. לזכותו ייאמר שמעולם הוא לא שיקר, לא זייף ולא התייפייף. את תפיסת עולמו הקיצונית הוא מקפיד לפרוש על השולחן, בגלוי, מהרגע שבו דרך בפוליטיקה. אז איפה הבעיה? הבעיה נעוצה בפרשנים שכל כך רוצים לספר לנו את סיפורו של "הערבי הטוב", שמרגע כניסתו לחיים הציבוריים הם מציירים לעצמם את עודה כפי שהם היו רוצים לראות, ואת המגזר הערבי כפי שהיו מתים שיהיה. נכון, הציורים הללו לא דומים לשום דבר שקורה במציאות, אבל כמו שקורה אצל אמנים רבים, גם הפרשנים שלנו מתקשים להיפרד מיצירת האמנות שלהם. כך, בכל פעם מחדש, עודה מופיע באולפנים ונדרש להתאפר ולשחק ולהציג כדי שיהיה כמה שיותר דומה למה שהם היו רוצים. 

הדו־שיח המטפורי שמתנהל בינו לבין התקשורת הישראלית מרתק. "לאיש מתון כמוך לא מתאים לדבר ככה", כאילו אומרים לו עיתונאינו אחרי כל התבטאות שלו. "אני מתון?", הוא שואל אותם, כמעט נעלב. "בטח", הם אומרים לו, "תסתכל בציור שלנו". "השתגעתם?", הוא משיב להם ביושר, "מתון? אני? אני קיצוני. תקשיבו לדברים שלי". והם, שכל כך רוצים פרטנר, לא מוכנים להקשיב. "די, איימן, אתה הרי מדבר ככה רק כדי לצאת טוב עם חנין זועבי, נכון?". אבל עודה לא נכנע. "מה פתאום? נשבע לכם. זה באמת מה שאני חושב. חלאס. באמא שלכם. תפסיקו". 

אבל זה לא יעזור לו. כשבעימות של ערב הבחירות הוא התחמק שוב ושוב מיונית לוי, ששאלה אותו אם חיילי צה"ל הם רוצחים וטרוריסטים, העיתונות ברובה הסבירה לנו שסוף־סוף עומד בראש מפלגה ערבית איש מתון שאפשר לדבר איתו. כשהמפלגה שלו סירבה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ רק משום שהיא מפלגה ציונית, הסברנו שהוא חייב לנהוג כך כדי לא להבריח מצביעים. כשהמפלגה התנגדה להכרזה על חיזבאללה כעל ארגון טרור, התאמצנו מאוד לקבל את הנימוקים שלו. כשהוא הופיע בניו יורק ואמר שהוא מצדיע לפעילים של ה־BDS, השתדלנו להתעלם. כשהוא התייצב בבית הדין כדי לחזק פעילה של החזית העממית, והצהיר שם ש"ההסתה נגד הכיבוש היא חובה לאומית", חשבנו שזה המעט שהוא חייב לעשות כדי להזדהות עם אחיו הפלסטינים. כשהוא ביקר בכלא מחבלים שרצחו יהודים ודיווח בסיפוק על המורל הגבוה שלהם, לא חשבנו שזה סיפור. גם כשידענו שטרם כניסתו לפוליטיקה הוא היה אחראי מטעמה של ועדת המעקב על המלחמה במתנדבים לשירות האזרחי, זה לא הפריע לנו לראות בו גשר לדו־קיום. 

***

היחס אל ח"כ עודה כאל איש מתון הוא בקטן סיפור היחס של התקשורת אל האוכלוסייה הערבית הישראלית כולה. לא משנה מה תעשה האוכלוסייה הזו, היא לעולם לא תיתפס בתקשורת שלנו כקיצונית. אנחנו החלטנו שהם רוצים בדו־קיום ולא יעזור להם כלום. 

כשהם התפרעו במהומות אוקטובר 2000, כשהם חסמו כבישים בצפון לנסיעת יהודים וכשהם השליכו עלינו בהמוניהם אבנים ובקבוקי תבערה, הצלחנו לשכנע את עצמנו שמשטרת ישראל היא שאשמה בכל זה. אחרי כל פיגוע שמבוצע על ידי ערבי ישראלי עולה הכתב התורן וממהר לדווח שהפיגוע הכה בתדהמה את החברה הערבית כולה, ושמדובר באירוע בודד שלא מעיד על כלום. כך היה גם כשהם התפרעו באלפיהם אחרי רצח אבו ח'דיר, והשליכו אבנים ובקבוקי תבערה על כל יהודי שנקלע לסביבתם. תמיד הם אירוע בודד. 

תעברו על מפת היישובים הערביים שמהם יצאו מפגעים, ותגלו שמדובר במפה שדי חופפת למפת היישובים הערביים. מחבלים יצאו מערערה ומאבו סנאן, מבענה ומסכנין, מבאקה אל־גרבייה ומאום אל־פחם, מיפיע ומג'לג'וליה, מכפר מנדא ומאעבלין, מרהט ומפוריידיס, מטייבה ומקלנסואה, ממג'דל כרום ומדבורייה. עשרות מהם מתגייסים כל הזמן לדאע"ש ואנחנו מספרים לעצמנו שוב ושוב שאין קו מקשר שמחבר את כולם. שהם רק שואפים לדו־קיום. 

כמעט 450 אלף ערבים ששלשלו בקלפי את הפתק של הרשימה המשותפת הם לא ציבור מטומטם, והגיע הזמן להפסיק להסתכל עליהם בפטרונות גזענית כאל חבורת ילדים חסרי השכלה שלא מבינים מה הם עושים. הם מבינים מצוין. הם בחרו באיימן עודה, שלא רוצה ללכת אחרי ארונו של שמעון פרס. הם בחרו בחנין זועבי, שהייתה על המרמרה. הם בחרו בג'מאל זחאלקה, שעמד דקת דומייה לזכר רוצחי יהודים. הם בחרו באחמד טיבי, שדיבר בשבח השאהידים. כדאי להפסיק לצייר ציורים רומנטיים ולהתחיל להסתכל למציאות בעיניים. 

***

 

2. לפני עשרה ימים סערה המדינה על רקע כוונה של ארגון פרטי לקיים בכיכר רבין אירוע מוזיקלי לקראת יום הכיפורים, כשעל הבמה מתוכננים לשיר זמרים גברים בלבד. כל עוד מדובר בדיון ציבורי ער, זה נהדר. אני, כמי ששומע שירת נשים, מכבד את מי שמקפיד יותר ממני ומבקש לארגן באופן פרטי אירוע שמתאים לתפיסתו. במקביל, אני מכבד גם את מי שחושב אחרת ומבקש למחות, לכתוב, להפגין או סתם לא להגיע לאירוע. 

איפה התחילה הבעיה? כשלמדורה זרקה את הקיסם שלה... נכון, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד דינה זילבר. המשנה ליועץ, שיש לה ככל הנראה הרבה זמן פנוי, קראה ב"הארץ" טענה שיש כאן חשש כבד להדרת נשים ומיהרה להזיז הכל משולחנה ולשגר מכתב דחוף לראש עיריית תל אביב רון חולדאי. כבר מהמכתב עצמו עולה כי זילבר לא באמת יודעת על מה מדובר ועד כמה הפרסום בעיתון נכון, אבל כהרגלה, במקום להרים טלפון ולבדוק, היא מעדיפה לשלוח מכתבים מלומדים, מהסוג שמוצא את דרכו תמיד בתוך דקה וחצי אל העיתונות. 

"הריני לפנות אליכם בדחיפות בעקבות פרסומים שונים הנוגעים למופע, שלא ברור לעת הזו האם הוא אכן צפוי להתקיים...", פתחה. מכאן והלאה מפרטת הפרקליטה הבכירה מה קראה ב"הארץ", מפנה לדוח הצוות הבינמשרדי שהייתה חברה בו ושמסביר עד כמה "הנהגת הפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי מהווה הפליה פסולה וחמורה...", וממשיכה להזכיר כי לפי הדוח "אל לה לרשות ציבורית להנהיג כל הפרדה בין נשים וגברים". 

כמה הערות מתבקשות כבר כאן. ראשית, לא מדובר ברשות ציבורית. כיכר רבין הינה אכן מקום ציבורי אבל היא נשכרה לצורך האירוע על ידי גוף פרטי לגמרי. שנית, לבד מהזמרים שעל הבמה לא הייתה כל כוונה להפריד בין גברים ונשים באירוע הזה. שלישית, איסור על הפרדה כזו מדיר באופן מוחלט את הציבור החרדי מהיכולת לקיים אירועים כלשהם. רביעית והכי חשוב, ההתערבות של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בכל מה שנוגע בארגון של אירועים פרטיים היא עניין בלתי נסבל. 

מה יקרה אם מחר תבקש תנובה לשכור אולם עירוני כדי לערוך בו ערב תרבות לעובדיה שומרי המצוות, ותזמין לשם את צמד רעים? דינה זילבר תודיע שאו שהם מזמינים גם את ריטה או שהאירוע מבוטל מטעמי הדרה? ומה אם חברה פרטית תשכור חוף ציבורי בכנרת לטובת יום כיף לעובדיה הדתיים, ותפריד שם בין גברים לנשים? זילבר תדרוש נוכחות נשים בבגד ים גם בצד של הגברים, אחרת תשלח להם פקחים? ומה אם אני שוכר את בית העם אצלי במושב כדי לחגוג בר מצווה לבן שלי ואני מזמין לשם להקה של ארבעה זמרים? זילבר תפזר לי את הבר מצווה? בעצם למה ללכת על עניינים תיאורטיים? בחודש הבא עתיד להיערך בהיכל התרבות בתל אביב קונצרט חזנות ענק עם החזן יצחק מאיר הלפגוט, עם הזמר אברימי רוט, עם מקהלת ענק של 80 חזנים ועוד מקהלה של 80 ילדים, כולם כולם זכרים. אני לא רוצה לתת לזילבר רעיונות, אבל הייתי מת לראות אותה מתנה את קיום המופע הזה בצירוף של שתיים־שלוש חזניות.

מי שלא מבין עד כמה חורגת זילבר מסמכותה צריך להגיע לסעיף 6 במכתבה, כדי להשתכנע שלא בחוות דעת משפטית עסקינן אלא בסוג של מכתב למערכת. "העובדה שהאירוע תוכנן להתקיים בעיר תל אביב, עיר שחרתה על דגלה ואף מזוהה יותר מכל עם ערכי השוויון והפלורליזם, ובכיכר רבין, 'כיכר העיר המרכזית' במלוא מובן הביטוי, אתר המזוהה עם אירועים וטקסים ממלכתיים, ועל מפתן דלתה של עיריית תל אביב ממש - חידדה את הצרימה הציבורית", כתבה. 

תגידו אתם אם זו חוות דעת משפטית או טוקבק. האם העובדה שתל אביב חרתה או לא חרתה משהו על דגלה היא טיעון משפטי? ואם האירוע הזה ינדוד לגבעתיים, שלא חרתה על דגלה כלום, זילבר תתיר אותו? ומה זה קשור לעובדה שהכיכר נמצאת ממש על "מפתן דלתה של עיריית תל אביב"? לאירועים שנמצאים קרוב לעירייה יש חוקים אחרים מאירועים שנמצאים בצד השני של העיר? מה זה השטויות האלה? ומה זו הטענה שהסיפור הזה גורם ל"צרימה ציבורית"? למי זה צורם? לדינה זילבר? וממתי צרימה ציבורית היא טיעון שמשרד המשפטים עוסק בו? זילבר היא פרקליטה או רופאת אף, אוזן גרון? ממש כמו השורה בסעיף 8, שלפיה "במציאות חיינו הסוערת ובחברתנו מרובת הקונפליקטים והשסעים, מרחב פיזי משותף שאותו יכולים כולם לחלוק באופן מלא ושווה הוא מינימום דמוקרטי". 

ובכן, כאן נמצא הסיפור כולו. חברתנו מרובת שסעים וקונפליקטים בגלל אנשים כמו זילבר, או אם תרצו בגלל עודף משפטנים ועודף משפטיזציה שמתירה לעצמה לתחוב את אפה לתוך אירועים פרטיים מהסוג הזה. אגב, האחים האידיאולוגיים של זילבר מפשיטים בחודשים האחרונים בחופי צרפת נשים מוסלמיות מהבורקיני שלהן, בדיוק מאותה סיבה. כדי "ליצור מרחב פיזי משותף". 

אבל התשובה המעניינת למכתב של עו"ד זילבר הגיעה דווקא מעיריית תל אביב, שבמילים עדינות ביקשה מהמשנה ליועץ לא להתערב, ובמילים פחות עדינות הסבירה לה שלמה שהיא עושה קוראים חריגה מסמכות. "האירוע נשוא מכתבך איננו אירוע עירוני", כתב לה היועץ המשפטי של עיריית תל אביב־יפו עו"ד עוזי סלמן. "מדובר ביוזמה פרטית לקיום אירוע פתוח לציבור...". 

עו"ד סלמן הסביר למשנה ליועץ המשפטי לממשלה עוד כי "לפי פקודת המשטרה, משטרת ישראל היא הרשות המוסמכת ליתן רישיון לקיום 'אסיפה' מהסוג המדובר, אירוע שבמסגרתו מבקש ציבור לממש את זכותו לחופש הביטוי... לעירייה אין סמכות על פי חוק לאשר או לדחות בקשה לרישיון לקיום אירוע חופש ביטוי, והחוק אף לא מקים חובת היוועצות עמה טרם ההחלטה בבקשה... וממילא אין היא מוסמכת לבחון את מתכונתו או אופיו של האירוע, ודאי שלא לפעול בעניינו, כפי המשתמע ממכתבך". 

אבל הסיפור המרתק יותר הגיע כשעו"ד סלמן ביקש להזכיר לזילבר שהעמדה הרשמית של המשרד שלה, כפי שנוסחה בתקופתו של היועץ יהודה וינשטיין, הפוכה לחלוטין מזו שלה. 

משרד המשפטים נדרש להציג את עמדתו בסוגיה, בעקבות עתירה שהגיש לפני כמה שנים ארגון שביקש להפגין בכיכר רבין, וטען שהמחיר הגבוה שדורשת ממנו העירייה מהווה פגיעה בחופש הביטוי. המדינה, שהציגה על הדרך את תפיסת עולמה הכוללת בנושא הפגנות שכאלה, הסבירה כך: "אין מחלוקת שעיריית תל אביב־יפו או כל רשות מקומית אחרת אינה גורם המוסמך על פי דין ברישוי הפגנות. פנייה לעירייה, שהינה בעלת המקרקעין הציבוריים, נובעת משכך מהרצון לתאם קיומם של אירועים במרחב הציבורי בעיר... ברור שאין לה (לעירייה - ק"ל) סמכות לבצע סינון או לסרב לקיום אירועים על יסוד תוכנם".

זה לא המקרה הראשון ולא השני שבו דינה זילבר קוראת משהו באינטרנט ולפני שהיא סופרת עד עשר משחררת חוות דעת בעניין. המקרה המביך ביותר התרחש כזכור לפני למעלה משנתיים, כשזילבר קראה באינטרנט שמח"ט גבעתי עופר וינטר העדיף שבאירוע שערך לחטיבה לסיכום מבצע צוק איתן ישיר הזמר משה פרץ ולא הזמרת שרית חדד. זילבר מיהרה לזהות "הדרת נשים", רגע לפני שהתברר שהסיפור הזה הוא לא יותר מברווז עיתונאי צולע מאוד, שבטקס הזה שרה להקה צבאית שיש בה גם זמרות, שליום הכיף של החטיבה שנערך באותו שבוע הזמין וינטר את הזמרת רוני דלומי, ושכל הסיפור מקורו בחיילי החטיבה שפשוט מעדיפים את פרץ על חדד. 

בדקה ורבע שלקח לאמת להיחשף, זילבר כבר הספיקה לשגר מכתב חריף לרמטכ"ל ולפרקליט הצבאי הראשי על "ההחלטה הפוגענית הסותרת את עקרון השוויון", על "הפרקטיקה של הקצנה ובידול באירוע של חטיבת גבעתי" ועל "הפגיעה ברגשותיהם של חיילים וחיילות רבים".

הייתי מת לעוד איחוד אחד של כוורת, רק כדי לראות את זילבר מודיעה לחברי הלהקה שזהו. שנגמר. שאין יותר מופע של שבעה גברים. שאו שהם מצרפים את ירדנה ארזי או שאין אירוע. 
 

***

הטור הזה מלווה את התנהלותה של דינה זילבר כבר תקופה ארוכה. התגובה שמסרה השבוע שרת המשפטים בתשובה לפניית "מעריב" בנושא מלמדת אולי לראשונה על שינוי גישה כלפי זילבר, הן מצדה של השרה איילת שקד והן מצדו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. "השרה שקד שוחחה על העניין עם היועץ המשפטי לממשלה. היועץ עדכן את השרה על כך שהורה למשנים ליועמ"ש כי חוות דעת בנושאים רגישים ובנושאי דת ומדינה ייעשו רק בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה".