בן 18 הייתי כשעמדתי לראשונה תחת החופה, לגופי חולצת אריג לבנה ומכנסיים שחורים שתפרה לי אמי. רבי זלצמן נתן בידיו של אבי את הכתובה שעליה חתמנו קודם לכן. התחייבתי לשלם לאמונה, אשתי לעתיד, חצי מיליון ועוד ח"י שקלים, אם אפר את ברית הנישואים ונבוא חלילה אל בית הדין הרבני בבקשת גירושים.
ידי הזיעו, זאת אני זוכר בוודאות, כשהבטתי בקהל הגדול, שרובו הורכב ממתפללי בית הכנסת ומאברכי הישיבה שבה למדתי. נלחצתי עד כי כמעט איבדתי את הכרתי. ואיך יכולתי להישאר שפוי כשכמה דקות אחר כך נכנסה מתחת לחופה אמונה היפה, בת הטובים שהובטחה לי עוד בימי ילדותי. "אמונה לאליהו", אמר אביה בכל ביקור בביתנו. "עוד כמה שנים, בעזרת השם, כשיגיעו שניהם לגיל חופה, ואם ימצאו חן זה בעיני זה, יקימו בית שלם ואיתן בישראל".
"בלי נדר", ענה לו אבי בכל פעם, "עוד חזון למועד, בלי נדר".
שלוש פגישות בלבד היו לי עם אמונה לפני שדרכתי על הכוס והיא הפכה לאשתי. פגישה ראשונה בביתם המפואר המשקיף על בית הכנסת הגדול. ישבתי שם כשמצד ימין שלי אבי, משמאלי אמי, ומולי הוריה של אמונה. "היא מיד תגיע", אמרה אמה, "תה או קפה?".
"מה שתמזגי לכוסות מבורך", חייכה אליה אמי. ידעתי כי לא כן הוא החיוך. שנדליר הקריסטל התלוי מעלינו, תמונות הרבנים בצבעי השמן היקרים ומזלגות הכסף הקטנים שהונחו ליד העוגה הריחנית גילו לאמי את מה שכבר ידעה: יותר ממון ושפע מביאה אמונה אל הנישואים. בסופו של דבר, אפילו ביהדות בעל המאה הוא בעל הדעה.
כשנכנסה אמונה אל החדר וביקשה מחילה על האיחור הקל, נתתי בה מבט חטוף והרכנתי ראשי. לבי החל לפעום בחוזקה, כמה יפה היא הייתה. שערה השטני נח על כתפיה, לגופה הקטן חצאית לבנה וחולצת טורקיז חלקה שהדגישו את עיניה התכולות. בדרך מסוימת ולא ברורה אמונה נראתה לי באותו היום כחוף, חוף הצלה שאליו הגעתי אחר שנים של תהיות סוערות במוחי על חיי הלא ברורים.
בפגישה השנייה ישבנו על ספסל, לא רחוק מהישיבה. ברבע השעה הראשונה שתקנו. ומה כבר יכולתי להגיד לה? פחדתי ממנה, היא הייתה אישה. אז קטפתי עלה מהעץ הסמוך, גלגלתי אותו, קיפלתי וחתכתי את הקצוות שלו עד שנראה כפרח קטן. הנחתי אותו על הספסל ולחשתי "בשבילך, אם תרצי". אמונה צחקה. "קמצן שכמוך, לא יכולת לקנות לי זר פרחים?", שאלה. בלעתי רוק ואמרתי "זר לא היית מצליחה לענוד על אוזנך, הוא קטן מדי".
אמונה הבינה. היא לקחה את פרח העלה, הסיטה קווצת שיער לאחור והניחה את העלה על אוזנה. "ככה יפה?", היא שאלה. "אין שקר לחן ואין הבל ליופי", השבתי לה, כשאני משבש בעוז את דבריו של שלמה המלך. אבל לא יכולתי שלא, היא הייתה יפה, אמונה, כמו כל התורה כולה.
את הפגישה השלישית קיימנו בגלידרייה. שלושה כדורים היא ביקשה. עד היום אני זוכר אותם: שוקולד, בננה ופיסטוק. "פיסטוק?", תהיתי, "מי אוהב פיסטוק?", לגלגתי על בחירתה. "אתה לקחת סורבה", היא אמרה חזרה. "רק זקנים עם בעיות בקיבה לוקחים סורבה". לו ידעתי לפני כן שאישה יכולה להצחיק כל כך, לבטח הייתי חוטא ומחשבותי היו נודדות אל מחוזות מלאכי החבלה.
בגלידרייה סיפרה לי אמונה שאמה רוצה שתהיה מורה. שאולי, אם ירצה השם, אפילו תתקדם ותהפוך למנהלת בית הספר הצעירה ביותר בירושלים. "להורי יש הרבה קשרים, אתה בטח יודע", היא אמרה לי. "אני יכולה להתקדם במהירות. סליחה, זה לא כל כך צנוע להגיד את זה", היא התנצלה וליקקה עוד קצת מהגלידה. השפלתי ראשי, מבקש מכל שמץ תאווה אסורה ללכת ממני. "את רוצה להיות מורה?", שאלתי. "לא", היא ענתה.
"את לא אוהבת ללמוד?", שאלתי. "אני מאוד אוהב. יש משהו בתורה שלא נגמר, וככל שאני נכנס לעומק הבור, כך חדוות החפירה גדלה".
"אתה גבר", היא פסקה. "ואני, אני מברכת ברוך שעשני כרצונו, הבנת?".
אמונה לא נדרשה להסביר לי יותר. הבנתי הכל. היום, בדיעבד, אולי הייתי צריך להמתין עד שתסיים את שלושת כדורי הגלידה שלה, לברך אותה בזיווג הגון ולבקש מהורי למצוא לי שידוך אחר. אבל הייתה זו אמונה. ראיתי את נשות חברי, אף אחת מהן לא הייתה אמונה.
"בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים
שְׁפֹךְ שִׂיחָה, דְּרֹשׁ סְלִיחָה מֵאֲדוֹן הָאֲדוֹנִים
רְחַץ וּטְהַר וְאַל תְּאַחַר בְּטֶרֶם יָמִים פּוֹנִים"
הנוסח היה ספרדי, אבל הדמעות שלי לא היו בררניות. יומיים לפני יום הכיפורים, בשעת הסליחות, נצמדתי אל קיר הכותל וביקשתי מאדון האדונים שימחל לי על חטאי ושישחרר את ידי הכבולות. זו הייתה השנה הראשונה לנישואי עם אמונה ובטנה הלכה ותפחה. הוריה נתנו לנו את אחת הדירות שלהם בבירה, אמי שלחה לנו מטעמים בכל שישי. למדתי ליקוטים, ציטטתי מהגמרא, נכחתי בשיעורים, גם כאלה שכבר ידעתי בעל פה. נשארתי אחרי כולם כדי לשנן עוד חוק או לנסות לפתור עוד סוגיה.
כשהגעתי הביתה שטפתי את הכוסות שהיו בכיור, ניקיתי את שולחן האוכל, טאטאתי את הרצפה ובדקתי אילו חשבונות עלינו לשלם. אמונה לא זזה ממיטתנו. שכבה עליה, קראה בספר שהיה מונח על ירכיה. "אמונה, מה שלומך?", שאלתי. היא הייתה עונה בתשובה קצרה ומתחמקת. "תרצי שנצא לטיול בחוץ?", הצעתי. נדיר שהייתה מסכימה. וכשהסכימה, היינו הולכים רחוקים זה מזה, כשני זרים. אפילו את הפיאה שלראשה חבשה ברישול.
ידעתי שלא ספרי קודש היא קוראת אלא ספרי חול שרכשה מחוץ לשכונה. לא אמרתי מילה על כך, מעולם, כמה קודש יכולה לקרוא אישה? רוב שעות היום היא בבית, חשבתי שטוב שתרחיב את אופקיה.
"וּמְהֵרָה רוּץ לְעֶזְרָה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
וּמִפֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע בְּרַח וּפְחַד מֵאֲסוֹנִים
אָנָּא שְׁעֵה שִׁמְךָ יוֹדְעֵי יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים
לְךָ, אֲדֹנָי, הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים"
שנתיים אחר כך, בתקיעת השופר שהכריזה על צאת הצום, ראיתי אותה, את אמונה. היא עמדה מחוץ לבית הכנסת, אחזה את חנוך הקטן בידיה והתקרבה אלינו. "חנוך, הנה אבא", היא אמרה לו. חנוך חייך וביקש שארים אותו. כשאחזתי בו בידי, שאלה אותי אמונה: "אתה רעב? הכנתי לך כל מה שאתה אוהב".
"אותך אני אוהב", אמרתי לאשתי והתחלנו ללכת אל ביתנו החדש באחת השכונות של פתח תקווה. איש עם שטריימל וציציות, אישה בשמלה שחושפת ברכיים, וילד קטן שעדיין לא החליט לאן הוא הולך. אבל דבר אחד אני מלמד אותו כבר עכשיו: כל עלה, צהוב ככל שיהיה, אפשר להפוך לפרח.