בספטמבר 2009, ראש השנה תש"ע, יצא לאור הספר "על בלימה", סיפורה של חטיבת השריון 188 במלחמת יום הכיפורים. הספר עשה צדק היסטורי לסיפור שהיה טמון מתחת לפני הקרקע ולמפלס התודעה הציבורית. זכות גדולה נתנה לי להיות החוקר והסופר, לחפור את דרכי אליו, לנקותו מרגבי העפר שעטפו אותו, ולהביא אותו אל המקום הראוי לו יותר מכל – השיח והדיון הציבורי. שבירת מיתוסים ראוי לה שתיעשה בהרבה מאוד מחשבה תחילה, תוך התנהלות מדודה, שקולה, מקצועית ואחראית. האם "אולפן שישי" דבק בכל אלה כשהחליט לנפץ שלשום את מיתוס "כוח צביקה" במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן?
אינני מתיימר להבין את מערכת השיקולים של אמנון שרון ויאיר נפשי, שהתייצבו באולפן בצוותא עם אחרים וסיפקו כוסות תרעלה משלהם מאחורי הקלעים בניסיונם לקעקע את סיפורו של "כוח צביקה".
דבר אחד אני יודע. במהלך הראיונות לספרי ראיינתי את כולם. גם אותם. גם את צביקה. בגרינגולד לא מצאתי אדם כלבבי. הוא בוטה. יהיר. לא סופר אחרים ממטר. "מענטש" הוא לא.
בדרכו לקבלת אות הגבורה, ובשנים שחלפו מאז, צביקה סיפר (כמעט) אך ורק על עצמו. כמו שכח את אנשי הצוות שהיו איתו בשלושת הטנקים, ואת הטנק שהיה לצדו כשהכל התחיל. גם את חטיבה 188, זאת שנצרבה בתור החטיבה שלא שרדה והפסידה (בניגוד לעמיתה שלה, חטיבה 7, שעמדה וניצחה), צביקה (כמעט) לא ספר ממטר. ודווקא הוא יכול היה לקחת אותה, כבר לפני שנים רבות, אל המקום שהייתה ראויה לו כל כך.
עוד משהו. אחרי שהמלחמה ההיא נגמרה והוחלט להעניק לצביקה את עיטור הגבורה, מישהו גרם לכך שכתב "במחנה" רנן שור יצא עם הכותרת 0:60. זאת כמובן לא המצאה של שור. מישהו הגזים באוזניו, ככל הנראה לא צביקה. מה היה אמור צביקה לעשות אחרי שיצאה הכתבה? לומר – "היי חברים, טעות גדולה במספרים. לא השמדנו 60 טנקים. השמדנו פחות, הרבה פחות". גם את זה הוא לא עשה.
ובגלל כל אלה נוח כל כך לשנוא את צביקה. בכל שנותיי כחוקר מלחמות ישראל לא נתקלתי מעולם במישהו שמצד אחד עוטר באות הגבורה ומצד שני זכה לקיתונות כעס ולחוסר פרגון גדולים כל כך.
וזה בדיוק שורש העניין. לפחות בעיני. צריך לדעת לשים בצד את אישיותו של האדם ולהתייחס למעשיו. כולנו נעדיף גיבור מלחמה שהוא גם "מענטש". צביקה לא מענטש, אבל הוא בהחלט גיבור.
ביום שבת, 6 באוקטובר, לקראת רדת החשיכה, כשכבר ידוע היה שהמצב בגזרה הדרומית של רמת הגולן "לא משהו", סגן צביקה גרינגולד מכין לקרב שני טנקים (עם חלקי גופות בתוכם), יוצא לציר הנפט בחשיכה מוחלטת, נתקל בטנק סורי ומשמיד אותו. הוא מחליף את הטנק שלו - שמערכת הקשר שלו התקלקלה - בטנק השני שיצא איתו (שחוזר על עקבותיו לנקודת ההתחלה), נותר לבדו עשרה קילומטרים מגדרות נפח, מזהה "עיני חתול" של עשרות רכבים משוריינים סוריים בבקעת חושניה (ככל הנראה חטיבת השריון מס’ 51 עם טנקי T55), מנהל איתם לחימה, משמיד מספר כלים, בולם את רצונם (אם אומנם היה להם כזה) לעשות ניצול הצלחה בלילה בכיוון נפח, ונותר במקומו, לבדו, כמעט שלוש שעות.
לסגן צביקה גרינגולד היו אינספור סיבות מקלות, הגיוניות, לנטוש את המערכה כבר כשנתקל בטנק הסורי הבודד, כשהבין שטנק זה לא "יצא לטיול" בשטח רמת הגולן, אלא הוא הסנונית המבשרת את הימצאותו של כוח סורי עדיף בהרבה בגזרה הסמוכה. כולם היו מקבלים זאת בהבנה. אלא שצביקה נותר במקומו ולא חזר לגדרות נפח. עם יד הלב, אחי הלוחמים, כמה מאיתנו היו עושים זאת – נשארים בטנק בודד בחשיכה אחרי מפגש שכזה?
אמנון שרון, שרואיין לכתבה, טוען שכאשר כוח התגבור שלהם (שבעה טנקים של מילואימניקים) הגיע לשטח, הם לא ראו סימנים לטנקים סוריים בוערים. מכיוון שכך, כל הסיפור של צביקה על לחימה בטנקים סוריים הוא המצאה אחת גדולה.
אז ככה: ראשית, הקרב שניהל צביקה היה בתא שטח נטול קו ראייה לציר הנפט (המקום שאליו חזר כדי לפגוש את כוח המילואים). שנית, נניח, רק נניח, שהיה להם קו ראייה לגזרת הלחימה. האם כל טנק סורי שחוטף בוער כל הלילה? ממש לא. יש כאלה שכלל לא בוערים. אחרים בוערים וכבים תוך שעה־שעתיים. שרון ויתר הטנקים הגיעו לגזרה קצת אחרי חצות - שלוש שעות אחרי שצביקה נכנס לתוכה.
וכך, קצת אחרי חצות, מג"ד המילואים עוזי מור והמ"פ אמנון שרון מצרפים אליהם את צביקה ו... בפקודת מור ממשיכים קדימה. וכאן נשאלת השאלה, למה? הרי המג"ד מור עודכן על ידי קמב"ץ החטיבה המרחבית על הימצאות טנקים סוריים בגזרה. מה היה ההיגיון בקיצור טווח אל האויב בלילה חשוך כאשר אתה נטול אמצעי ראיית לילה ובנחיתות מספרית?
מכיוון שבתוכנית המדוברת ב"אולפן שישי" הוחלט לנפץ את מיתוס "כוח צביקה", נניח לרגע בצד את ההחלטה השגויה של כוח המילואים ונמשיך ברצף האירועים.
כולם יחד ממשיכים בתנועה ו... כצפוי, עולים על מארב סורי. מי נותר בשטח? כמה הרוגים, מספר פצועים ו... צביקה אחד. ומה עושה צביקה גרינגולד, שנכווה קלות בפניו במהלך הפגיעה בטנק שלו? מאתר טנק לא פגוע של כוח המילואים (הטנק השלישי שלו בארבע השעות האחרונות), עולה עליו, לוקח פיקוד, מדווח למח"ט 188 על האירוע, מתבקש לייצר קו בלימה בגזרת נפח, נע לגבעות עין קורה (שני קילומטרים מגדרות נפח), ממשיך לעמוד שם לבד, שוב לבד, מספר שעות נוספות, ובדמדומי בוקר מצטרף לכוח טנקים בפיקוד סמח"ט 188 וממשיך את קרב הבלימה על נפח.
מכל האמור עד כה אני מגיע למסקנה אחת חדה וברורה: צביקה עשה מעל ומעבר. ולמעלה מזה. גיבור.