משהו מטריד קורה בשנה האחרונה במדינתנו. מקבץ רציף וגדול של אירועים בעייתיים, שאולי את כל אחד מהם ניתן בנפרד להסביר בלי להיכנס למצב של חרדה. אולם כשמביטים עליהם ממעוף הציפור ורואים קשרים אפשריים ביניהם על ציר הזמן, נוצרת תחושה לא נוחה, שדברים רעים מתרחשים כאן, ולא בטוח שאנחנו תמיד ערים אליהם.
נתחיל דווקא בשבוע האחרון. הרעיון של המחנה הציוני, לצבוע את העצרת לזכר יצחק רבין בצבעי המפלגה, היה רע ומזיק. עוד יותר רעים ומזיקים היו הדברים שנשאו מנהיגי המחנה הציוני בעצרת. המרחק בינם לבין הרצון לחבר בין חלקי העם, למתן את האלימות המילולית וההסתה, לקרב לבבות ולהפגין דווקא בעת משבר חברתי אחדות ושותפות - גדול כמרחק בין שמיים לארץ.
גם הרעיון של סיעת מרצ ומנהיגתה ח"כ זהבה גלאון לבטל דווקא עכשיו את החוק למורשת רחבעם זאבי ממש לא מתאים באווירה הנוכחית. הוא מעודד שסע ולא הפגת מתחים, ומהווה בעצמו סוג של הסתה. ככלל, מנהיגי מפלגות המרכז והשמאל יכולים לייבב לילות שלמים על הסתה ושנאה, אך גם הם תורמים להן. אולי ביתר רכות ותחכום, אולם הם לא ממש מנסים לשכך את הסערה ולהפיג מתחים.
ומנגד, בקואליציה, ההופעות של כוכב השביט החדש יו"ר הקואליציה דוד ביטן הן שמן על גלגלי ההסתה והשנאה. כך למשל החטטנות המופלגת שלו בתפיסות הפוליטיות והאישיות של עובדי תאגיד השידור החדש, שאותם הוא מגדיר כשמאלנים שמנסים להשתלט על השידור הציבורי. ובעיקר צרמה אמירתו, שרצח רבין לא היה רצח פוליטי. אני מניח שמארגני העצרת צריכים להודות לו. אלמלא אמירתו האווילית (אגב, אני בטוח שהוא לא התכוון אליה),
לא היו רבים כל כך פוקדים את הכיכר. דבריו המקוממים והשגויים היוו את האנרגיה שהניעה אותם.
אז מה עוד היה לנו בחודשים האחרונים? היה סגן רמטכ"ל שדיבר דברי טעם על ערכים והזהיר את הציבור מאווירה קשה ומסיתה שעוטפת את הארץ, וזכה לגינויים מכל עבר. היה תאגיד שידור ציבורי שקם מתוך ההריסות, ובטרם נשם את נשימתו הראשונה, מקימיו רוצים להחריבו ולבטלו. היה בריון אלים שנהנה מתמיכה ברשתות החברתיות, שאיחל לאמנון אברמוביץ' שכבר נשרף פעם בטנק במהלך מלחמת יום הכיפורים, שייכנס לטנק ויישרף הפעם לתמיד.
ויש עוד: היה כמובן הסיפור של אלאור אזריה, שחצה את החברה הישראלית בין המצדיקים את התנהגותו לבין השוללים והמגנים אותה. הייתה גם החלפתו של בוגי יעלון, שר ביטחון מקצועי, שגם אם דעותיו המדיניות שנויות במחלוקת, הוא התגלה כאיש ערכי ואמיץ, והעברתו מכהונתו נעשתה בשל אילוצים קואליציוניים. היה גם הסיפור על רחבת הכותל שפיצל בין חרדים לחילונים, בין אורתודוקסים לרפורמים, בין נשים לגברים. הייתה החלטת ממשלה נבונה, לבנות רחבה נוספת לנשים ולרפורמים, שזכתה להערכה רבה אך בינתיים הממשלה חזרה בה מיישומה.
ממשיכים: היו גם ח"כ בצלאל סמוטריץ' ועוד כמה מחבריו, שלא מוכנים לגלות ולו גרם אחד של סובלנות כלפי מי שלא משתייך לאסכולה המינית שלהם. היה כמובן חוק העמותות, שנועד להכתים מחנה שלם ונחקק לשווא משום שהתברר שעל פי דוח מבקר המדינה, ובניגוד להשמצות של חלק מהימין, תנועת V15 לא הייתה חלק ממערך ההסברה הפוליטי של המחנה הציוני, ומזל שראש הממשלה ריכך את החוק והוציא מתוכו את הסממנים החיצוניים שנדרשו חברי העמותה לענוד על דש בגדיהם, על פי הצעת החוק המקורית של איילת שקד.
היה ח"כ אורן חזן, שפסק דין של בית המשפט קבע שהוא שיקר בדבר צריכת סמים וניהול קזינו, ושתיקת רוב חברי הכנסת מהליכוד היא כשתיקת הכבשים. הפחד והיראה מחזן ומתומכיו הפוטנציאליים - שלדעתי אין לו - משתק אותם.
היה כמובן גם ח"כ מוטי יוגב, שיצא עם הססמה "לעלות על בית המשפט העליון עם בולדוזר". וגם שרת המשפטים וחבריה לסיעה שמתנפלים על שופטי בית המשפט העליון ומבקשים לשנות את מה שאינו טעון שינוי רק כדי שימונה שופט שחושב כמותם. וחוק ההסדרה, שהוא איננו חוק חוקתי והיועץ המשפטי לממשלה כבר הזהיר מפני חקיקתו, אך שרים רבים וחברי כנסת מהימין הקיצוני מוכנים לצפצף על סמכותו ולחוקק אותו בכל זאת.
נוסיף לרשימה את הרעיונות ההזויים של שקד לספח משפטית את יהודה ושומרון למדינת ישראל ואת הצעת החוק של ח"כ שולי מועלם לצנזר את האינטרנט. היו עוד אירועים מדאיגים, אך נעצור כאן.
נכון, כבר היו דברים מעולם וכל אחד מהאירועים הללו אינו מהווה חידוש. אולם החידוש הוא ברצף ובאינטנסיביות של האירועים המדאיגים הללו. הם צצים כפטריות לאחר הגשם ומכים בנו כמעט מדי יום. מרבים לדבר במקומותינו ברוממות הדמוקרטיה, אבל נדמה לי שהפעם יותר מתמיד הסימנים המקדימים להתרופפות הדמוקרטיה הם אמיתיים יותר, מוחשיים יותר ואינטנסיביים יותר. לפיכך נכון לדבוק בכותרת מאמרו של יצחק בן־אהרן בהקשר אחר "עוז לתמורה בטרם פורענות".
מקסם שווא
לכאורה בריטניה פעלה בדרך הכי דמוקרטית שניתן להעלות על הדעת, בהחלטה על יציאתה מהאיחוד האירופי. היא קיימה משאל עם שהשתתפו בו עשרות מיליונים, ולבסוף ברוב קטן התקבלה ההחלטה.
על רקע ההחלטה התפטר ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון שהתנגד לפרישה, ותחתיו נבחרה תרזה מיי, מי שאמורה עכשיו לממש את הפרישה הלכה למעשה.
רבים מאלו שתמכו במהלך הודו בדיעבד שהם לא ממש הבינו את המשמעות של יציאת בריטניה מהאיחוד. לאחרונה קבוצה של אזרחים בריטיים, בעיקר אנשי עסקים, עתרה לבית המשפט המוסמך בבריטניה (שהוא איננו בית המשפט העליון) בטענה חוקתית, שלפיה הממשלה איננה יכולה לקבל החלטה על פרישה מהשוק בלי חקיקה של הפרלמנט. השאלה החוקתית הזו נדונה לאחרונה בבית המשפט המקביל למחוזי אצלנו, והשופטים החליטו פה אחד לקבל את העתירה.
שני טיעונים משפטיים היו לבית המשפט: ראשית, כניסת בריטניה לאיחוד האירופי בשנת 1973 נעשתה בחקיקה של הפרלמנט, חוק שבמהלך השנים הפך כמעט לחוק חוקתי ואותו יכול לשנות רק הפרלמנט. לא הממשלה ולא משאל עם. לדברי השופטים, כשקיימת חקיקה, משאל עם הוא לא בעל תוקף משפטי מחייב. יש לו ערך של המלצה בלבד. הנימוק הנוסף ואולי המכריע היה כי היציאה מהשוק היא תהליך בלתי הפיך והיא עתידה לשנות זכויות משפטיות רבות של אזרחי בריטניה במשפט הפנימי, משום שיישללו מהם ההטבות של אזרחי האיחוד (למשל, הזכות לעבוד בכל מדינה ממדינות השוק).
לדברי בית המשפט, שלילת זכויות אזרחיות יכולה להיות רק בחוק ולא במשאל עם. בינתיים ההחלטה מושהית וככל הנראה תגיע לדיון בחודש דצמבר הקרוב בבית המשפט העליון של בריטניה, שיהיה הפוסק הסופי בשאלה אם נדרשת חקיקה נוספת של הפרלמנט, שבו יש רוב למתנגדים ליציאה מהשוק או יש להסתפק במשאל עם, ורצון העם הוא הקובע.
דעה דומה הייתה ככל הנראה גם לראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, כאשר החליט להתעלם מהמשאל הפנים מפלגתי בשאלת פינוי היישובים מגוש קטיף.