"בשנה האחרונה אני נמצא בבולמוס של צפייה בסדרות", הסברתי לנהג המונית.
"מה הקשר?"
"אתה לא נותן לי לסיים את המשפט", הרגעתי את הנהג, "תקשיב שנייה ותבין. הקשר הוא שכשאני רואה סדרות אני אוכל המון. זה קורה משתי סיבות: האחת היא שאת הסדרות אני רואה בחדר השינה - ושם אסור לי לעשן, וכשאני לא מעשן, אני נהיה רעב בטירוף. השנייה היא שגדלתי בבית שאסור היה לאכול בו מול הטלוויזיה, ועכשיו כשאפשר לעשות את זה אני לא יכול להתאפק. אני עושה את זה כל הזמן, אפילו בצורה קצת אובססיבית, כנראה בשביל לפצות את עצמי על ילדות חשוכת מרקע, או שזה סתם מרד מאוחר".
"או–קיי", נהג המונית ניסה לזרז את בוא הפואנטה.
"ככה שבמקביל לבולמוס הטלוויזיוני של הצפייה בסדרות מתרחש גם פוגרום גסטרונומי, ולכן אני עולה במשקל. אבל שמע, המזל הגדול הוא שאתה לא מאלה שרואים אותי ואומרים לי ‘אני רואה שהנישואים עושים לך טוב'. אותם אני באמת שונא".
"וואו, איזו תשובה מפורטת", אמר לי נהג המונית, "יוצא לך לפעמים לתת תשובות יותר קצרות?"
"לא ממש, אולי כשאני חולה".
אומנם זה לקח לי זמן ועשיתי את זה באיחור - הרבה אחרי שטרנד הצפייה בסדרות החל לשטוף את העולם - אבל זה קרה בסופו של דבר, והנה גם אני הפכתי לצופה מתמיד. אני אפילו הולך מדי פעם אחורה ומתחיל לצפות בסדרות שבזמן אמת לא ראיתי (למשל "הסופרנוס", "עמוק באדמה", "מד מן").
הסדרות בטלוויזיה כיום כל כך טובות עד שהן עולות בשמונה רמות על כל דבר שקורה בקולנוע. פעם זה היה הפוך. יש כיום כל כך הרבה סדרות ממכרות שאם אדם פורש מעבודתו ומתגרש ומנתק קשר עם משפחתו וחבריו, עדיין הוא יוכל למלא את הזמן הפנוי שייווצר לו בצפייה מרתונית בסדרות מדהימות עד סוף חייו, והוא אפילו לא ירגיש געגוע גדול לכל הדברים והאנשים שניתק מהם מגע. יש מספיק תוכן בשביל למלא את החלל.
***
בכל תקופה אני מתמקד בסדרה אחרת, שנשארת איתי בראש גם הרבה אחרי שהפרק נגמר. כרגע אני רואה את "This is us" (שזכתה מאנשי יס לשם העברי: ״החיים עצמם״). מדובר בסדרת דרמה שכמו סדרות קודמות לפניה, ובראשן "עמוק באדמה" המופתית ו"טרנספרנט" העכשווית, מגוללת את קורותיה של משפחה אחת שככל שמקלפים מעליה את השכבות מתגלים עוד ועוד סודות ותסביכים. אחת הדמויות הראשיות בסדרה היא של רנדל, בחור אפרו–אמריקאי שגדל כילד מאומץ במשפחה שעומדת במרכז העלילה. הוא אומץ על ידי זוג ההורים לאחר שהוריו הביולוגיים נטשו אותו בתחנת כיבוי אש.
בכל פרק אני בוכה. וזה תמיד קורה בקטעים שקשורים לרנדל. וכל פעם כשאני בוכה אני שואל את עצמי אם גם אנשים שלא גדלו כמוני, אצל משפחה מאמצת, בוכים בקטעים האלה.
אני לא חושב שהאדם הרגיל יכול באמת להבין איך זה לחיות במשפחה כזו. לפעמים אני שואל את עצמי איזה אדם הייתי אלמלא נמסרתי לאימוץ בגיל שנתיים. האם הייתי אדם יותר נינוח, שלא מרגיש שכל יום הוא היאבקות בבוץ עם מיליון חרדות ופחדים? ולפעמים אני שואל אם בכלל הייתי רוצה להיות אדם יותר נינוח, שלא מרגיש שכל יום הוא היאבקות בבוץ עם מיליון חרדות ופחדים.
***
נכון לעכשיו אני לא רוצה עוד ילדים. יש לי ילד אחד בן שנתיים וחצי שאני אוהב עד מוות ונהנה לראות אותו מגלה את העולם לאט–לאט. אבל כשיגיע היום הזה וארגיש מוכן להרחיב את התא המשפחתי (והיום הזה יגיע מתישהו), אני חושב שאפנה לאימוץ.
אני יודע שיש הרבה ביקורת על תהליך האימוץ בארץ. יש הטוענים שמנגנון האימוץ מסורבל ובגלל זה משפחות שיכולות היו לתת בית מדהים לילדים מוותרות על העניין.
מצד אחד, אני מבין את התסכול הרב. מצד שני, אני נזכר במפגשים הרבים שהיו לי לאחרונה עם מנהלי מחלקות ובתי חולים פסיכיאטריים (אני כותב סדרה על מחלֿות נפש, והמפגשים האלה הם חלק מהתחקיר), ורבים מהם אמרו לי שהמקרים הכי קשים, אלה שלא ניתנים להצלה, הם בדרך כלל מטופלים שבעברם יש התעללות בתוך המשפחה, בעיקר מינית. אחרי שאדם חווה דבר כזה, אמר לי אחד הפסיכיאטרים, הוא מפסיק להאמין בעולם. וקשה לשכנע אותו אחרת, לא משנה כמה זמן הוא מאושפז ואילו תרופות אתה נותן לו. לכן אני גם מבין את הזהירות הרבה שנוקטים במשרד הרווחה סביב נושא האימוץ. אכן דרושה בדיקה יסודית של המשפחה המאמצת. הלוואי שכולם יגיעו למשפחה כמו זו שאני זכיתי לגדול בה.
רק כשהפכתי לאבא הבנתי באמת מה זה אומר לאמץ ילד. מה המשמעויות של זה. אני לא חושב שיש משהו יותר אצילי שאדם יכול לעשות. קחו את כל המחלקות על שם ההוא וההיא בבתי החולים שנתרמו על ידי המיליארדר ההוא או ההיא ותדחפו אותם. לתת 100 מיליון שקל כשיש לך בחשבון הבנק מיליארד זו לא הקרבה אמיתית. הקרבה אמיתית היא להכניס מישהו אל תוך הבית והלב שלך ולהגן עליו מפני העולם כל חייו. אין אצילי מזה.